יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 50 | חלק א'

האזינו לפרק מספר 50 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

הדלת נפתחת. עשרות זיקוקים יפהפיים מנצנצים באפלה, ובשנייה אחת נדלק אור ושוטף את החדר בקריאות שמחה ובמחיאות כפיים.

"הפתעה! מזל טוב, יפה! הפתעה!"

אולם המסעדה מלא מפה לפה, ואת הזיקוקים אוחזים בידיהם עשרות בני משפחה וחברים אהובים וקרובים. אני נדהמת, מוצפת התרגשות ושמחה. בעלי עומד לצידי וראשונים ניגשים אליי שלושת ילדיי האהובים, מחבקים ומנשקים, עוטפים אותי מכל צד, עם כל האהבה שבעולם.

כך החלה מסיבת יום הולדתי השבעים שהכינו לי בני משפחתי. כן, בהפתעה. אותי בסך הכול הזמינו לארוחה חגיגית במסעדה. לא חשדתי בכלום, ציפיתי לארוחת ערב משמחת ונעימה. כולם יודעים שאיני חובבת סודות ומזימות. אבל הפעם זה לא עזר, המספר העגול עשה את שלו וכולם הצליחו לעבוד עליי. "הפעם", צחקו לעברי, "לא עזרו לך האינטואיציות".

הערב היה בלתי נשכח. דמעות התרגשות ושמחה, ריקודים סוערים, סעודה מפוארת. ילדיי הקריאו ברכה ארוכה ומרגשת. בני משפחה וחברים נשאו דברים שיוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.

הרי רק מי שמכיר אותי היטב ואוהב אותי מאוד יכול לומר לי את מה שאמר אחי הגדול, עזרא: "מי שטוב איתך, יפה, את נותנת לו את הנשמה. אבל מי שרע איתך, את מוציאה לו את הנשמה". גם נכדתי הבכורה כתבה מילים שובבות אך נכונות: "את לא רק סבתא, את גם חברה, קצת משוגעת אבל תמיד מקסימה".

שיאה של התוכנית האמנותית היה וידיאו קליפ עם שיר פופ מדליק המתאר בחרוזים שובבים את מהלך חיי. כל בני המשפחה התגייסו לפרויקט ודאגו לכתיבה, הלחנה, הקלטה באולפן, שירה, ריקוד ונגינה, צילום ועריכה. כמו שחקנים אמיתיים, הרימו הפקה מלאה. את הפזמון המשעשע זמזמתי ימים ארוכים: "יפה פה, יפה שם. יפה יפה כל הזמן". ובין שורות השיר שילבו מחמאות מפליגות, כמעט דמיוניות: "אם תרצי למאדים, תוך שבוע ממריאים […] כך עברו להן שנים, יפה חיה באקסטרים" ועוד ועוד חרוזים ופנינים.

הערב המרגש צולם והוסרט. ילדיי הכינו אלבום מזכרת יפהפה עם צילומים ישנים שלנו ועם תיעוד מפורט של המסיבה החגיגית. יחד חגגנו יום הולדת מפואר בערב שלא אשכח לעולם.

בסופו של יום, אדם שב לביתו. ושם, משפחתו. הדבר היקר מכל. מעט מאוד סיפרתי כאן על משפחתי האהובה, אולם זהו מרכז חיי, הציר סביבו סובב עולמי. בעלי, שלושת ילדיי ובני זוגם ותשעת נכדיי, הם מקור גאוותי ושמחתי. כל אחד מילדיי, בתחומו ובדרכו, הוא כוכב. סיפור הצלחה.

אני זוכרת את הימים שבהם ספרתי כל גרוש, כל אגורה, כל פרוטה שהיתה בידיי. באחת הפעמים הבודדות שבהן יצאתי עם בני, אז ילד צעיר בן שש, כדי ללוות אותו למבחן חשוב, הוא נהיה רעב. קניתי לו פלאפל, אבל לא יכולתי לקנות לו מיץ, משום שחישבתי את דמי הנסיעה באוטובוס חזרה. ישבתי לצידו, עם הראש באדמה, ליד דוכן הפלאפל, נשרפת מבפנים. היה לי קשה, בכיתי בדממה, לא האמנתי כמה נמוך הגעתי.

אבל הילדים למדו לחיות עם המצוקה, להסוות, להתגבר עם יוזמה אישית. כשהגיעו זמנים טובים יותר, יצאתי איתם לבלות, לטייל בחנויות בעיר. בכל מקום אמרתי, "מה אתם רוצים? רק תבקשו, אני אקנה". והם, צנועים ומתחשבים כפי שהורגלו להיות, היו מסרבים. התחננתי, "מה אתם רוצים?" הייתי שואלת והם היו אומרים, "לא צריך, אימא, הכול בסדר". מאוחר יותר עלה בידי גם לשלוח אותם יחד לטיול גדול בחו"ל. סעו, תיהנו, אמרתי להם. רציתי שיהיו יחד ויבלו, ניסיתי לפצות אותם בכל דרך על הסבל שעברו. שנים רבות חלפו, והיום אני יודעת שילדיי מעריכים אותי, למרות הקשיים שעברו.

באותו ערב מקסים, במסיבה המפוארת, ישבתי לרגע בצד והתבוננתי בילדיי ובנכדיי. נמלאתי גאווה. לאילו הישגים הגיעו כולם, אילו חיים יפים בנו להם. כיצד הצלחנו להחדיר בהם כוח, שאפתנות, מצוינות. אני יודעת שיכול היה להיות לגמרי אחרת. חוויתי בילדותי עוני, רקע קשה, ואני יודעת שלא לכל הסיפורים יש סוף טוב.

משפחתי האהובה היא הבסיס של חיי, כן השיגור. אימא ואבא, אחיי ואחיותיי, המשפחה שהקמתי, שגדלה ופרחה, זה הכוח שמעניק לי את התנופה, את החוסן, להגיע להצלחות אך גם להתמודד עם זמנים קשים.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 46-50 | עם התגים , , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 50 | חלק א'

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 49 | חלק ג'

המשך מחלק ב' של פרק 49.

הגענו לבית הקברות ופסענו בשביל שמוביל לקבר של אימא. מצידנו הימני קברים, מצידנו השמאלי קברים, כאשר סימן הדרך הקבוע שלי לקבר של אימא הוא קבר של אישה בשם יפה. הקבר עומד בקצה השורה, על שפת השביל, והכיתוב שעליו ממוקם על הקיר החיצוני של המצבה ולא על הפאה העליונה, כנהוג במצבות. זה סימן שתמיד קל לי מאוד למצוא. סמדר ואני פוסעות ומחפשות את הקבר שעליו כתוב יפה, שאמור להיות סמוך לשביל, אך איננו מוצאות אותו. המשכתי ללכת לאורך השביל, הלכתי קדימה, הגעתי עד לקצה השביל, עד לכביש המעבר, והקבר איננו. חזרתי אחורה, הקבר של יפה נעלם. מה קורה כאן, אמרתי לעצמי, לא יכול להיות, הרי קבר לא מזיזים. פתאום נעלמה סמדר באחת הפניות.

"סמדר, איפה את?" קראתי אליה.

"יש כאן קבר עם השם סמדר", ענתה לי, "והנה, הנה מצאתי את הקבר של סבתא". הלכתי בעקבותיה ואכן, נעמדנו שתינו מול הקבר של אימא שלי.

"לא יכול להיות", אמרתי לה, "הרי קבר לא מזיזים".

"נכון", אמרה סמדר, "אבל ראיתי קבר עם השם סמדר והחלטתי לפנות". חזרנו אל השביל, וראינו שהקבר החדש עם השם סמדר נמצא על השביל, בסמוך לקבר עם השם יפה ומסתיר אותו, כשהוא גולש מחוץ לתחום ולכיוון המעבר. אז קבר לא מזיזים, אבל כן מסתירים.

נגעתי בקבר החדש ואמרתי לסמדר בחיוך, "איזו חכמה אימא, עכשיו גם כשאת תרצי לבוא לבקר אותה, תדעי היכן לפנות".

לאחר השהייה לצד קברה של אימא חלפנו שוב על פני הקבר החדש, התבוננו בו שתינו וכמעט שפרצנו בצחוק. יצאנו מבית הקברות נרגשות ומהורהרות. חיבקתי את סמדר וליטפתי את פניה, "הלוואי שכל האהבה, האנרגיה והכוחות של אימא ירפאו אותך", אמרתי לה. התחבקנו חיבוק ארוך והלכנו כל אחת לדרכה. למחרת בבוקר, שיחת טלפון מסמדר.

"יפה", אמרה לי, "אני לא מאמינה, הכול עבר לי, הכול עבר".

אולי קשה להאמין, אבל זה כוחה של אהבה.

לאחר יומיים הגיעה לביקור בתי המתגוררת בארצות הברית, וכמנהגנו עלינו לקברה של אמי. סיפרתי לה את המקרה המוזר והמופלא עם הקבר בשם סמדר ונסענו שתינו לבית הקברות סקרניות.

"אני קצת לא מבינה כיצד קורה כזה דבר", אמרתי לבתי, "באיזו רשות מוסיפים קבר על השביל בצורה כל כך מוזרה". הגענו לנקודה המוכרת ומולי ניצב, כמו תמיד, שקט ומוכר, הקבר עם השם יפה. אותו קבר חדש, עם השם סמדר, נעלם כלא היה ובתוך השטח המרוצף נותר ריבוע ריק.

"יש כאן ריבוע ריק", אומרת בתי, "כנראה היה כאן קבר והזיזו אותו". זה כבר היה יותר מדי. כנראה יש פה עוד שחיתות, חשבתי, התחילו להזיז קברים. הרי ידוע שבקריית שאול מחירי הקברים גבוהים. ביררתי בחברה קדישא, ברישומי בית הקברות, חיפשתי אחר נפטרת בשם סמדר, אך לא היתה אישה כזאת. כאילו ובלעה אותה האדמה.

אין לי מושג מה קרה שם. אבל ייתכן שאמונה ואהבה יכולות להזיז קברים ממקומם ולהגשים כל משאלה. האמונה הובילה אותי אל ההגשמה. אין הסברים הגיוניים, אין מענה מדויק לשאלות. ממספר תעודת הזהות שהיה למספר חשבון בנק, ועד הקבר שהופיע וגם נעלם.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 46-50 | עם התגים , , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 49 | חלק ג'

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 49 | חלק ב'

המשך מחלק א' של פרק 49.

הבחור התבונן בי בסקרנות. "האמת", אמר במבוכה, "אני לא יודע מאיפה באתי. אני עושה מצבות, את רואה, הנה האוטו שלי פתוח כאן, פשוט החניתי אותו כאן בדרך לעבודה וראיתי אותך. אני לא יודע למה באתי לפה". אבל אני ידעתי היטב למה הוא בא וגם מי שלח אותו. הגיע הזמן שאחליף לאמי את המצבה. וכך גם עשיתי.

פעם אחר פעם קיבלתי הוכחות לכך שהבקשות שאני מפנה לאימא נופלות על אוזן קשבת, עד כמה שהדבר יכול להישמע לא הגיוני. "אימא", ביקשתי יום אחד על הקבר, "בבקשה תעשי שיקרה משהו לצחי, שישבור רגל, שיקרה לו משהו". זו היתה בקשה מוזרה אך הכרחית באותה עת.

צחי הוא בנו של אחי אלי. מורשת הקרב של גולני וסיפורי הלחימה שנשמעו בבית השפיעו על שלושת בניו, וכולם שירתו כלוחמים בגולני. שבע שנים קשות ורצופות נמשך השירות הסדיר של שלושתם, ובמשך תקופות ארוכות שהו שני ילדים בו בזמן בלבנון. באותם ימים, תחילת שנות התשעים, לבנון רותחת, חיילים נהרגים ונפצעים, ואנו, בני המשפחה, משתגעים מדאגה ומסתפקים במעט מאוד מידע אודות מצבם של החיילים.

צחי היה לקראת סופו של קו שבמהלכו נהרגו תשעה חיילים מהגדוד שלו, ויתרה מכך, ידוע לכול שסוף ותחילת קו הם התקופה המועדת ביותר לפורענויות. אחי אלי הצליח להבין, בין השורות, בשיחת טלפון קצרה ומהירה, שצחי מתאמן לקראת פעולה מיוחדת בשבוע האחרון של הקו. בדיעבד הבנו שהיה זה צוות לוחמים מיוחד שהתכונן לפעולה בעומק השטח, באחת הערים בדרום לבנון.

אלי הוצף בתחושות בטן מבשרות רעה, עין ימין שלו רטטה בחוסר שליטה, וגם שלי. שנינו הבנו שמדובר בסכנת חיים ולא יכולנו לעשות דבר. הפעולה היתה מתוכננת ליום ראשון וביום שישי שלפניו, בשעה ארבע אחר הצהריים, הלכתי לבית הקברות.

ישבתי לצד הקבר וממש שוחחתי עם אימא.

"אימא, צחי יוצא ללבנון ואני מרגישה ממש רע, גם אלי מרגיש רע. אם צריך לקרות משהו, אז תעשי שתישבר לו הרגל. שיהיה אפילו חולה וירגיש רע, העיקר שלא יצא לפעולה. שיקרה לו משהו לילד, העיקר שלא ימות".

היה זה חודש אוגוסט, ימים של קיץ חם ומהביל ובשבת בערב ישבנו יחד אצל אלי על הגג. ואז הגיעה שיחת טלפון. צחי אומר שהוא חוזר הביתה, מוקדם מהצפוי. נשמנו לרווחה, הבנו שהפעולה בוטלה. והסיבה? באמצע הקיץ מזג אוויר חריג וקיצוני, גשם רצחני וקור עז, ערפל ותנאי ראות קשים. בדרך כלל מזג אוויר אינו סיבה לביטול פעולות, אבל הפעם היה מדובר במצב חריג המסכן את חיי הלוחמים. שוב, לא האמנו שזה קורה, אבל היינו מאושרים מאוד. גם הפעם אימא לא אכזבה, ואפילו מצאה דרך הרבה יותר אלגנטית מלשבור לצחי את הרגל.

בפעם אחרת הגעתי לבית הקברות עם סמדר, בתה של אחותי, אשר חלתה במעין פריחה מוזרה בפניה. מיטב הרופאים לא הצליחו להתמודד עם מצבה וסמדר היתה אובדת עצות. על פני העור לא נראו סימנים בולטים, אבל היא סבלה מתחושת גירוד קשה. הרגשתי שכדאי ללכת לבקר את אימא שלי. "סמדר, זאת סבתא שלך", אמרתי לה, "בואי נבקש ממנה ברכה ומרפא, אולי זה יעזור".

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 46-50 | עם התגים , , , , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 49 | חלק ב'

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 49 | חלק א'

האזינו לפרק מספר 49 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

אור אחד מוסיף ומלווה אותי תמיד באמונה ובכוח. אמי המנוחה שומרת עליי בכל אשר אלך. הקשר עם אימא עמוק, מיוחד במינו, מעצים ומחזק. אני משוחחת עם נשמתה, שואלת שאלות, והיא תמיד עונה, בדרך זו או אחרת. אני יכולה לומר "אימא, תוכיחי לי, בואי אליי בחלום". ובלילה אחלום ואקבל את התשובות שחיפשתי. היה בוקר שבו התעוררתי מנגיעה בכתף, "קומי, בתי", שמעתי את אימא אומרת, והרגשתי את הנגיעה היטב.

אני מאמינה רק באדם אחד, באימא. אמונה שהוכיחה את עצמה מעל ומעבר. פעמים רבות אני חשה שאני ממשיכה את שליחותה ואת דרכה, כאילו באתי לעולם כדי לתקן ולסייע לאנשים. לא פעם אני מספרת לאימא את בקשותיהם של אנשים אחרים, לרפואה, לשלום בית, ואימא נענית.

הסימנים שאני מקבלת ברגעים גורליים, חשבון הבנק שהיה זהה למספר תעודת הזהות של אימא, אלה יכולים להיחשב בלתי הגיוניים, ויש מי שהיו מבטלים בזלזול את האמונה בהם. אבל בעבורי אלו עובדות פשוטות, עולם שריר, חי וקיים. אין טעם לחלוק על הדברים.

לפני מותה אמרה לי אימא, "דעי לך בתי, כמו שאמי היתה לי, כך אני אהיה לך. תבואי אליי לקבר ותבקשי". ואכן, את הקבר שבבית הקברות קריית שאול בתל אביב אני פוקדת דרך קבע.

כאן, ליד הקבר, קרו לי כמה דברים מופלאים שגם להם אין הסבר הגיוני. באחד הימים הגעתי אל בית הקברות כהרגלי בשעת בוקר מוקדמת, בין שש לשבע בבוקר. באותן שעות המקום שומם מאדם ויתרה מכך, נהגתי להגיע מכניסה אחורית שהיא קיצור דרך, כך שאיש לא יכול היה לראות אותי. התבוננתי בקבר ובראשי חלפה המחשבה שבאמת הגיעה העת לשפץ ולהחליף את המצבה.

איזו בת רעה אני, נזפתי בעצמי, איך יכול להיות שלכולם אני עוזרת, ולאימא שלי לא החלפתי מצבה. הרי המצב שלי מאפשר לעשות זאת, ובכבוד. לא הספיקה המחשבה לחלוף ופתאום נעמד לצידי בחור צעיר, נחמד ויפה תואר, התבונן שניות אחדות בקבר של אימא ושאל, "יכול להיות שאת רוצה להחליף את המצבה הזאת?"

"רגע, מאיפה באת? מהיכן צצת פתאום?" שאלתי נדהמת כולי. הרי המקום שומם מאדם, ומהיכן מופיע צעיר ונחמד, ועוד קורא מחשבות?

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 46-50 | עם התגים , , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 49 | חלק א'

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 48 | חלק ב'

המשך מחלק א' של פרק 48.

הגעתי לסנדי קולב, מומחה לפטנטים, והצגתי בפניו את הרעיון. הוא אמר, "אני לא יודע אם זה פטנט, אבל תגידי לי, איך לא חשבו על זה קודם? אני אוהב אותך", ופרץ בצחוק. לאחר מכן דאגנו לכך שהפטנט והרעיון יהיו מוגנים מכל הכיוונים, הן המבנה והן העיצוב.

נכנסתי לתהליך פיתוח שבסופו קיבלתי את אב הטיפוס של Medic Shoes, נעליים גמישות המכילות מנועים רוטטים ומעניקות עיסוי יסודי לכף הרגל. לקחתי את אב הטיפוס לביתי, כדי לנסות אותו בעצמי. פעולת המכשיר נמשכת רבע שעה והשתמשתי בו בערב, לפני השינה.

בבוקר קמתי, ניגשתי אל מכשיר הטלפון וגיליתי שכל העולם חיפש אותי. שיחות שלא נענו, הודעות טקסט כמו "איפה את", "הכול בסדר?", "למה את לא עונה". נרדמתי כל כך חזק, ישנתי כל כך טוב, בצורה שאינה אופיינית לי, וכל הטלפונים עברו לי מעל לראש.

כך חלפו ימי השבוע, מדי ערב השתמשתי בנעליים וישנתי היטב, כפי שלא ישנתי זמן רב. כל העולם המשיך להתקשר, לא למצוא אותי ולהשאיר הודעות. ביום חמישי הגיעה העוזרת שלי וסיפרתי לה על Medic Shoes ועל הנסים שהן מחוללות.

היא שאלה אם תוכל לשאול אותן. "את יודעת שאני סובלת מבעיות בברכיים", אמרה לי, "ולאחרונה אני גם לא ישנה טוב. אולי זה יעזור". ישנתי מספיק השבוע, אמרתי לעצמי, כדאי אולי שיהיה יום אחד שבו כל מי שמתקשר כן יוכל לדבר איתי. נתתי לה את הנעליים.

למחרת התקשרה אליי, נדהמת ושמחה.

"יפה", אמרה, "את לא תאמיני. נהגתי לקחת תרופות שינה תקופה ארוכה, אבל הייתי קמה מטושטשת לגמרי והחלטתי להפסיק. מאז אני ישנה אולי שעה בלילה. לקחתי את הנעליים כי חשבתי להקל על הבעיה ברגל, אבל תוך רבע שעה העיניים שלי נעצמו, הובילו אותי למיטה, ונרדמתי כמו תינוק". היום היא לא זזה בלי הנעליים.

תהליך הפיתוח נמשך. העברנו את הפטנט למחקר קליני רפואי. ידעתי שהעיסוי של Medic Shoes משפיע לכל אורך הרגל ומחולל השפעות מיטיבות על כל מערכות הגוף, אך הגיעה העת לקבל אישור מדעי.

מחקרו של פרופסור אליעזר קליינמן, קרדיולוג בעל מכון שיקום לב, בוצע דרך חברת GCP, חברה בינלאומית למחקרים רפואיים. התוצאות לא הכזיבו. לאחר השימוש בפטנט נבדקו פרמטרים הקשורים למערכות הגוף. נרשמו שיפורים הן במדדים רפואיים אובייקטיביים והן בתחושות סובייקטיביות כמו כאבים ברגליים, גירודים וקשיים בשינה. גם מצוות המחקר שמעתי תגובות כמו "זה לא יאומן", "זה פשוט נפלא", וכעת ידעתי שאני בדרך הנכונה, שמדובר במכשיר שייטיב עם חייהם של רבים.

עם סיום המחקר הקליני החל הטיפול בהגשת בקשות לקבלת אישור מה-CE באירופה ומה-FDA בארצות הברית. בימים אלו אנו מתקדמים לקראת קבלת האישורים וחשיפת המוצר בתערוכות ובפורומים רפואיים מובילים בעולם. הנעליים האלה, אני מאמינה, יצעדו למרחקים ארוכים.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 46-50 | עם התגים , , , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 48 | חלק ב'

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 48 | חלק א'

האזינו לפרק מספר 48 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

הוריי, עליהם השלום, הורישו לנו דבר אחד שלילי. גנים לא טובים. מחלת הסוכרת עברה בתורשה לכל בני משפחתי וכולנו חלינו בה. אחיי קיבלו אירועים מוחיים, כולנו מנהלים חיים של חולי סוכרת, עם כל תופעות הלוואי והסבל, עם צורך במעקב צמוד ויומיומי אחר המצב הרפואי.

גם כאן אני יכולה לומר שזכיתי לתיקון, לחיים עם בעיה קשה שהולידה רעיון טוב והמצאה גדולה.

בהתמודדות עם המחלה, הטרידה אותי במיוחד בעיית הגירודים ברגליים שעם הזמן הלכה ונהייתה קשה ומציקה יותר ויותר. חיפשתי נואשות אחר פתרון שיקל על המצוקה. קניתי כל מכשיר שמצאתי, כל מתקן או פטנט שנראה היה לי שיכולים לעזור בעיסוי ולהקל ולו במעט על תחושת הגירוד.

לפני כשנתיים, היה יום שבו הרגשתי לא טוב, לקחתי מונית ונסעתי לחנות גדולה ברחוב דיזנגוף, שם מצאתי מכשיר המיועד לעיסוי הרגליים.

"כזה אני רוצה", אמרתי.

"אין לנו כרגע", אמר לי המוכר, "זה מכשיר מתצוגה".

"לא מעניין אותי", אמרתי.

המכשיר היה יקר, גדול וכבד מאוד, אבל המצוקה העניקה לי כוחות שאין לי בדרך כלל. הנחתי את הכסף בידי המוכר, הרמתי את המכשיר וברחתי החוצה. על אף המאמץ והציפייה, כשהגעתי הביתה המכשיר התגלה כאכזבה. ניסיתי להשתמש בו כמה פעמים אבל הרגליים לא מצאו מנוח, והגירוד המשיך לגרד. זאת היתה נקודת השבירה. החלטתי לנסות לעזור לעצמי לבד. דבר אחד שכן עבד, באופן חלקי, היה מכשיר קטן ורוטט לעיסוי הגב. התחלתי לחשוב ולחפש דרך, מה יעזור לי וייתן הקלה?

החלטתי לשרטט מה אני רוצה. דבר מה שעוטף את כף הרגל, ממש כמו נעל, ומספק עיסוי יסודי ומקיף. התייעצתי עם כמה מתכננים, איש לא הבין מה בדיוק אני רוצה.

"אני צריכה משהו קטן שעושה ויברציות", פניתי לרוני, איש האחזקה שלי, בחור צעיר ומוכשר שהוא בשבילי כמו בן.

"הבנתי", אמר רוני והסמיק נבוך כולו, "זה… יכול להיות… הכי מתאים זה… ויברטורים".

"טוב מאוד", אמרתי לו, "אני הולכת לחפש נעל, אתה תלך לחנות סקס ותקנה את הוויברטורים הכי קטנים שיש. כמה שיותר". וכך היה. רוני חזר עם שקית מלאה מכשירים קטנים, חמודים ורוטטים, מכשירים שעד אז, אודה ואתוודה, לא ראיתי מימיי. מיקמתי אותם בצפיפות מתחת לנעל הדקה שמצאתי והפעלתי. תוך דקות ספורות חשתי הקלה. זה עוזר. זה עובד. הבנתי שעליתי כאן על פטנט.

כך נולד Medic Shoes.

לאחר פרויקט דיאט דיל, כבר הייתי מנוסה בטיפול בפטנט, ומיהרתי לבדוק שאין פטנט כזה, ולפעול לרישומו.

 

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 46-50 | עם התגים , , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 48 | חלק א'

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 47 | חלק ב'

המשך מחלק א' של פרק 47.

בדצמבר 2013, לקראת אישור החוק, כתבה אליי האנלורה קראפט: "בגלל האחריות ההיסטורית המיוחדת חשוב לי במיוחד, כי יושג ביטחון סוציאלי משופר בעת הזקנה על ידי ההרחבה של התשלומים הרטרואקטיביים למועסקים בעבר בגטו על פי החוק לתשלום קצבאות בגין עבודה בגטו. […] אני מאוד מקווה, כי אחרי קבלת ההחלטה בבונדסראט […] תטפל ממשלה פדראלית חדשה במהרה בעתירה".

ואכן, לאחר המשא ומתן הקואליציוני בגרמניה והרכבת הממשלה החדשה, הוגשמה המטרה. עם תחילת 2014, התבשרנו על הניצחון. התיקון לחוק אושר סופית, תחושת ההישג היתה כבירה. מעגל נוסף נסגר והושלם, סופו של מהלך שנמשך עשרים ושלוש שנה, משנת 1991.

זאת היתה מלחמה כמעט סיזיפית נגד קיבעון ביורוקרטי, נגד קריטריונים שרירותיים וסעיפי חוק יבשים. מולם ניצבו סיפורים של אנשים חיים ונושמים, של מי שעברו את הנורא מכל ושרגשותיהם נשכחו מאחור.

אני מודה, לאורך השנים העניין המקצועי שלי בנושא היה לאישי, מאוד אישי. הכרתי את סיפוריהם של הזכאים לפיצוי, קשרתי איתם יחסים אישיים והרגשתי שאני נאבקת למען מטרה שהיא לא רק כספית אלא גם עקרונית, למען הכרה בעוול ועשיית צדק. יש מי שהיו מתקשרים אליי כל שבוע. מתעניינים מה המצב, ולעתים גם מבקשים אוזן קשבת ושביב של תקווה.

רבים מהניצולים חיים במצב כלכלי קשה, את מוראות המלחמה לא ישכחו לעולם, והמעקב אחר הפעולה המתמשכת בגרמניה עניין אותם מאוד. עדכנתי, דאגתי לחזק את ידיהם. לכולם אמרתי, "אל דאגה, בסוף ננצח". נתתי את התקווה שלא היתה תקוות שווא, משום שגם אני האמנתי שבסוף נצליח ואכן קיימתי את הבטחתי.

כמו בת משפחה שמספרים לה הכול, הייתי מקשיבה, שומעת את הסיפורים. סיפורים מהעבר הרחוק, כמו גם מצוקות, צרות יומיומיות והתקווה לקבל כסף, כדי להצליח לחיות בכבוד את השנים האחרונות. זה היה מטען רגשי כבד. נקשרתי אל אותם ניצולים שיושבים בבית, ילדיהם עסוקים במירוץ החיים והפרנסה, והם נותרים מעט בודדים ורוצים לחלוק את אשר על לבם. הם דיברו, אני הקשבתי, התפללתי לאלוהים שלא לאכזב אותם, ביקשתי גם מאמי את העזרה למענם.

והנה הגיע היום שבו הכול מאחורינו והטלפונים שמגיעים למשרד מלאים בחיוכים. מצלצל אליי ניצול, בן תשעים וארבע, "קיבלתי את המכתב, יפה", הוא אומר בקול איתן. "עכשיו אזכה לקבל את הכסף?"

ובחיוך רחב אני אומרת, "אתה נולדת ב-1920, והקול שלך נשמע צלול כמו של בן עשרים. בוודאי שתזכה".

היו רגעים קשים, רגעים שבהם כמעט הרמתי ידיים. עשרים ושלוש שנה הן פרק זמן ארוך, אולם כשיוצאים למאבק לא מתכננים מראש כמה זמן הוא יימשך. בלי להרגיש, הזמן חלף והגענו לאן שהגענו. הלכתי עד הסוף, השלמתי את המשימה, ובדרך נגעתי שוב בעצב רגיש וחשוף של החברה הישראלית. אפילו היום, שישים ותשע שנה לאחר תום המלחמה, הפיצויים מגרמניה הם נושא רגיש המעורר מחלוקות, מחוץ וגם מבית.

גם בישראל היו מי שאמרו שאני מנסה לרמות את הלקוחות, מעניקה תקוות שווא, מובילה מאבק חסר סיכוי. אבל אני נלחמתי, ייצגתי בבית משפט בלי להיות עורכת דין, פעלתי לפי תחושת צדק בסיסית. נלחמתי בלי פחד.

האמונה בחשיבות המטרה והמאמץ המתמשך והממוקד הובילו למימוש חקיקה שרבים טענו שהיא בגדר הבלתי אפשרי. רק לאחר שהוגשמה המטרה, הצטרפו גם חסרי האמונה אל החגיגה ורבים מיהרו לשמוח ולהתגאות בהישג שהם כלל אינם אחראים לו. אולם אני יודעת מי ליווה את המהלך כולו, מתחילתו ועד סופו, ברגעים של היסוסים ושל קשיים, ברגעים שבהם חריצות, אמונה ודבקות במטרה הובילו אותנו בבטחה.

חקיקה זו היתה סגירת מעגל נוספת בעבורי, משמעותית וחשובה, במיוחד לאור הידיעה כי שעון החול של חיי הניצולים הולך ואוזל.

מעגל נסגר, אך טרם נאמרה המילה האחרונה וייתכן כי מעגל חדש ייפתח בקרוב. נושא רגיש שנידון זמן רב, וללא התקדמות, הוא פיצויים לילדי הניצולים. ילדי הדור השני סובלים מהשפעות מצטברות של הטראומה שחוו הוריהם. רבים פנו ופונים אלינו, מרחבי העולם, מבקשים שנטפל בנושא וייתכן כי כעת נכונה השעה.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 46-50 | עם התגים , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 47 | חלק ב'

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 47 | חלק א'

האזינו לפרק מספר 47 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

המאבק לתיקון חוק הפנסיה הגרמנית ביחס לעבודה בגטאות נמשך שנים ארוכות והיה כרוך בפעולות משפטיות ופוליטיות חובקות עולם. בשנת 1997 הובלתי את אישור התיקון לחוק בעבור ניצולים שעבדו בגטו לודג' או בכל גטו אחר באזור הרייך והם זכו להכרה בעבודתם כמבססת הזכות לקבלת פנסיה. אולם המשכתי לפעול כדי שכל מי שעבד בגטאות, ללא יוצא מן הכלל, יוכל לקבל פנסיה סוציאלית באופן שוויוני וצודק. התהליך היה ארוך, מורכב ומורט עצבים. רבים לא האמינו שקבלת התיקונים שדרשנו היא בגדר האפשרי. אבל דבקתי בפעולה, משום שהאמנתי שאני בדרך הנכונה.

העבודה על החקיקה התבצעה באופן קפדני ומסודר, כמנהגם של הגרמנים, ובדרך התמודדנו עם לא מעט מהמורות וקשיים. פגישה אחת שהתקיימה בגרמניה, זכורה לי היטב. עורך הדין שלי הביא לפגישה מתורגמנית, כדי להיטיב להסביר לי עד כמה הסיכוי קלוש ושכדאי שאהיה מוכנה לוויתור סופי ומוחלט לאחר הדיון הבא הצפוי לנו.

"חכה", אמרתי לו. התקשרתי לאילן פקר, האסטרולוג הצמוד שלי, ושאלתי אותו. "אילן, מה אתה אומר שיקרה בדיון המתוכנן לעשרים ושלושה בחודש". "יאשרו את הבקשה", ענה ללא היסוס. באותו רגע החלה עיני השמאלית לקפוץ קלות, סימן לבשורות טובות.

"שלח את המתרגמת לדרכה", אמרתי לעורך הדין. זה נותר המום במקצת אך עשה כדבריי. תחזיתו של אילן ותחושות הבטן שלי התגשמו, כמו תמיד.

בשנת 2007, כחלק מהתהליך הפורמלי, הגיעו לישראל נציגי מערכת החוק הגרמנית, מי שאמונים על אישור החוק והסדרתו, כדי לגבות עדויות ולאסוף חומרים עובדתיים. למעשה, במשך כמה ימים פעל בית משפט גרמני מאולתר על אדמת ישראל. אל דיוני בית המשפט הגיעו נציגים של הביטוח הלאומי הגרמני, דיפלומטים מהשגרירות הגרמנית, היסטוריונים ומשפטנים, עיתונאים, ניצולי שואה ובני משפחה.

היו אלה ימים בלתי נשכחים. מול בית משפט גרמני, על אדמת ארץ ישראל, הופיעו עשרות עדים, נשים וגברים שסיפורי חייהם הם עדות מדממת לזוועות המלחמה. מתן פיצוי הולם לסבלם עמד בראש מעייניי.

איך מופיעים בבית משפט עם האנשים האלה? שאלתי את עצמי. ידעתי שבעבורם מתן העדות יהיה מלווה בפחד ובהתרגשות, והחלטתי לסייע ככל יכולתי. ליוויתי אותם לכל אורך התהליך, היו מי שלקחתי אותם, פיזית ממש, מביתם לבית המשפט. הסיטואציה היתה מורכבת. הדיונים הארוכים הולידו לא מעט רגעים מטלטלים ומרגשים. הילדים, ילדי הדור השני, התלוו להוריהם. היו מי ששמעו לראשונה בבית המשפט סיפורים קשים שבבית איש לא סיפר, והגיבו בהתרגשות רבה, בבכי, בצער ובתדהמה.

סוף סוף יכולים הניצולים להוציא את מה ששמרו בלבם שנים כה רבות, חשבתי. היו רגעים שבהם לא ראיתי מולי קשישים, ראיתי ילדים קטנים.

באולם נכחו היסטוריונים גרמנים המתמחים בשואה. בסיועם, הורכבו מחדש חלקים של פאזל ישן. מאחת העדות ביקש ההיסטוריון בהתרגשות שתחזור שוב על שמה ועל שם עיר הולדתה, ואז אמר "שני אנשים מהעיירה שלך נשארו בחיים, את ואחותך, נכון?" ואכן, רק היא ואחותה שרדו, אך אחותה נפטרה בינתיים.

בעדינות שאל ההיסטוריון, האם תהיה מוכנה לתת עדות מורחבת, לספר חלקים אבודים של ההיסטוריה שהיא האחרונה והיחידה שמכירה אותם. אותה אישה היתה אם שכולה וגם סבתא שכולה, והיא הסכימה להרחיב ולספר כל שהיא יודעת, למען הדורות הבאים. "אני חיה למען האחרים", אמרה לנו.

אחד העדים סיפר את קורות חייו בגטו, ותיאר התרחשות שבה חצה את הגדר בניסיון לברוח אך נתפס. באותו רגע סובב ההיסטוריון את המחשב הנייד שעל שולחנו ואמר, "אדוני, האם זה אתה בצילום, כשניסית לברוח?" למרבה התדהמה, באותו צילום נראה ילד קטן היצוק בדמותו ובתווי פניו של הגבר יפה התואר שישב באולם, המתקרב לשנתו התשעים. הדמיון היה ברור והתרגשות רבה אחזה בכל הנוכחים.

באולם בית המשפט היתה אווירה מיוחדת. השופט וכל אנשי הצוות שהגיעו מגרמניה הקפידו על יחס אנושי, סבלני, מתחשב ועדין. בין הנוכחים נוצרו יחסים ענייניים, עם תחושה של עבודת צוות. כל הצדדים פעלו ברגישות וביעילות למען בירור העניין שלשמו נתכנס בית המשפט, על אף המצב האנושי המורכב והטעון. היה זה ללא ספק אחד מבתי המשפט המוזרים והמעניינים ביותר שנכחתי בהם מימיי.

מאמצים ופעולות שנמשכו קרוב לשני עשורים התקרבו אט אט אל נקודת ההכרעה. בשנת 2009 החוק אושר. בשלב הראשוני ניתן אישור גורף למתן קצבה רטרואקטיבית לארבע שנים בלבד, החל מ-1 בינואר 2005. אולם הגשתי ערעור על כך, הואיל וכעת אף נוצרה אפליה בין מי שנרשמו בתקופות שונות.

למעשה, מתוך הסבך המשפטי נוצרו כמה סוגים של אי צדק וקשה היה להבין על מה מתעקשת המערכת הביורוקרטית עימה התמודדנו. הרי כיצד ייתכן הדבר, שלפתע נוצרו כמה וכמה סוגים של קריטריונים לפיצוי. היו מי שנרשמו בשנות התשעים ובשנות האלפיים וקיבלו פיצוי רטרואקטיבי משנת 1997. אך היו מי שנרשמו ונדחו על ידי בית המשפט עד להכרעה בשנת 2009 ואלה התחלקו כעת לכמה קבוצות: מי שקיבלו ארבע שנים אחורה, מי שקיבלו משנת 1997, מי שקיבלו חודשים ספורים, ומי שנדחו ולא קיבלו דבר.

היו אף מקרים מוזרים יותר. למשל, בני זוג, האישה נרשמה לפני אישור החוק אך קיבלה פיצוי של ארבע שנים בלבד, ואילו הגבר נרשם לאחר אישור החוק וקיבל פיצוי רטרואקטיבי משנת 1997. מהומה רבה, גילויים של אי צדק בסיסי ואי הבנה מתמשכת.

המטרה שעמדה לנגד עיניי היתה אחת: כל הנרשמים והזכאים לפיצוי צריכים לקבל את אותו פיצוי. למען קידום החקיקה, עירבנו פוליטיקאים מובילים, בגרמניה ובישראל, בהם נשיא המדינה, מר שמעון פרס, קנצלרית גרמניה הגב' אנגלה מרקל וראשת הממשלה של מדינת נורדריין-וסטפליה שבגרמניה, הגב' האנלורה קראפט.

במכתב ששלחתי לקנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, באפריל 2012, תיארתי כך את המצב: "הדבר גורם להתמרמרות וכעס ואף תחושת אפליה קשה, כאשר נאמרים דברים כגון: 'האם גם כאן עושים סלקציה?' משפט זה הינו משפט קשה, אך זוהי תחושתם של רבים מניצולי השואה".

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 46-50 | עם התגים , , , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 47 | חלק א'

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 45 | חלק ב'

האזינו לפרק מספר 45 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

המשך מחלק א':

"הם באים אלייך בטענות כי הם מפחדים ממך, שלא תחשפי לאן הלכו הכספים של ניצולי השואה במשך השנים", אמרו לי רבים מלקוחותיי. מנגד, מי שלא הכיר אותי העביר ביקורת, "לא נהגת בתום לב, שיקרת אותנו", שמעתי מאנשים לא מעטים, גם מקרב לקוחותיי הוותיקים וגם ממי שלא התמצאו בנושא הפיצויים, והעדיפו להאמין לכתבה במלואה.

היה לי ברור כי המבקרים הולכו שולל על ידי הכתבה, ומצפוני היה שקט בכל הנוגע לעבודתי, אולם הרגשתי רע עם הפרסום השלילי. הרגשתי שהיוצרות התהפכו. דווקא אני, שנלחמתי למען רווחתם של ניצולי שואה וזכיתי להכרה רבה על כך, מוצגת לפתע כמי שמנצלת את אותם ניצולים.

יעקב לא התעצל והפיץ את הכתבה לכלי תקשורת רבים, שקפצו על המציאה כמוצאי שלל רב. כמעט כל עיתון ורשת רדיו חזרו על התחקיר וציטטו מתוכו כאוות נפשם. התחננתי לעיתונאים שיבואו ויבדקו מה באמת עומד מאחורי הקמפיין שמנוהל נגדי. רציתי להוכיח שמדובר במניעים אישיים של אנשי מרכז הארגונים, שלא רק טובת ניצולי השואה עמדה לנגד עיניהם. אבל ההתעלמות היתה כמעט מוחלטת.

לעיתונאים היה קל יותר למחזר את הטענות שהופיעו בכתבה של יעקב, ולהביא את תגובתי הקצרה בסוף הידיעה. ההתנפלות התקשורתית הזכירה לי את התקופה שבה רדף אותי עו"ד פרי. אף על פי שהייתי חזקה יותר מבחינה כלכלית, עדיין הרגשתי חסרת אונים מול התקשורת ומול הטענות הקשות. הציק לי שאנשים שלא הכירו אותי בחרו באופן אוטומטי להאמין לטענות הנבזיות נגדי.

במקום להיכנס לדיכאון ולהידרדר שוב לחוסר שליטה, החלטתי לבדוק אם מרכז הארגונים של ניצולי השואה, ששם לו למטרה להגן על ניצולי השואה, והעומד בראשו, נח פלוג, אכן פועלים בתום לב. חיש מהר התברר לי שהאמת רחוקה מכך.

בוקר אחד הגיע למשרדי קצין בכיר, בנו של אחד מלקוחותיי הוותיקים. אותו קצין סיפר לי בפליאה כי קיבל לביתו מכתב מעמותה לעובדי כפייה הפועלת ברחוב השרון בתל אביב, וזאת מבלי שמסר את כתובתו לאיש. הקצין סיפר לי שהתקשר לטלפון שצוין במכתב, ושם נאמר לו כי העמותה שייכת למרכז הארגונים של ניצולי השואה. בירור קטן העלה כי בעמותה היה חבר גם יו"ר מרכז הארגונים, נח פלוג.

המידע החדש הדהים אותי. הבנתי שככל הנראה מתבשל פה משהו הרבה יותר גדול ממה שחשבתי. במקביל לתוקפנות נגדי, נראה שמרכז הארגונים מנסה לרשום בעצמו ניצולי שואה ולייצגם, על אף טענתו כי ייצוג כזה הוא מיותר לחלוטין.

שוב גייסתי לעזרתי את גיל. הפעם שלחתי אותו לביקור במשרדי העמותה. "אני מבקש לרשום את אבי לקבלת הפיצויים", אמר גיל, ומסר את פרטיו של אחד הפקידים המבוגרים שעבדו במשרדי. לאחר ששילם ארבעים שקל כדמי רישום, שאל גיל אם העמותה אכן פועלת בהתנדבות. הוא נתקל בתשובה מתחמקת. "שכר הטרחה ייקבע בעתיד על ידי עורך דין בגרמניה", נאמר לו, "כרגע לא ברור על איזה סכום מדובר".

אם כן, מרכז הארגונים שהסית נגדי את התקשורת ואת ניצולי השואה, היה רחוק מלהיות טלית שכולה תכלת. התחלתי להבין כי מדובר כאן בתחרות עסקית לשמה.

אולם הדברים לא הסתיימו כאן. מבדיקות נוספות שערכתי התברר כי מרכז הארגונים ועמותות נוספות הקשורות אליו אופיינו באי סדרים כספיים ומנהליים חמורים. בעקבות התלונה ששלחתי למשרד האוצר ולרשם העמותות, פורסם דו"ח חמור על תפקוד העמותה. דו"ח משרד האוצר גילה, כי מרכז הארגונים שימש במשך שנים עמותת צינור, וחלק מהכספים שהתקבלו כתמיכה ממשרד האוצר הועברו בצורה לא חוקית לעמותות בת. הדו"ח אישר את רוב ממצאיי והמליץ להסיר מהעמותה את האישור לניהול תקין, שבלעדיו אי אפשר ליהנות מתקציבי תמיכה ממשלתיים.

אולם אנשי מרכז הארגונים לא התייאשו. לאחר שנשלל האישור על הניהול התקין, הגישה העמותה למשרד האוצר אישור על ניהול תקין שניתן לעמותה אחרת, כאשר בראש הדף מתנוססת חותמת מרכז הארגונים. משרד האוצר חשד כי מדובר בזיוף, ופתח בחקירה.

רשם העמותות ומשרד האוצר הזמינו דוחות ביקורת, ובהם התגלה כי המרכז גם העניק הלוואות בסך מאות אלפי שקלים לעמותות שונות, ולאחר זמן מה רשם את החובות כחובות אבודים. בכמה מהמקרים לא ברור מה נעשה בכספים שפוזרו. חשש לניגוד אינטרסים נמצא בעובדה שנח פלוג מכהן בתפקידים שונים בשלל עמותות נוספות, שלכמה מהן מרכז הארגונים נהג להעביר כספים. על פלוג ובעלי תפקידים אחרים כתב רשם העמותות: "העובדה שבמידה רבה אותן נפשות פועלות הן בעמותה והן בעמותות הקשורות, גרמה לניגודי עניינים המשליכים על היחסים הכספיים ביניהן".

עוד ציין הרשם: "עלו ממצאים חמורים בעניין מתן שכר מנופח החורג באופן מהותי מהסביר לעובדים ולנותני שירותים". בעקבות הממצאים הקשים קיבל על עצמו מרכז הארגונים תוכנית הבראה מרחיקת לכת, שכללה בין היתר ליווי של רואה חשבון מטעם רשם העמותות, שאישורו נדרש לביצוע כל פעולה העולה על סכום מסוים.

הגשתי תלונה נוספת לרשם העמותות על אי סדרים בעמותה בשם הפדרציה העולמית של ניצולי שואה יוצאי פולין. בעקבות התלונה הוגשה בקשה לפירוק נגד העמותה, ובין היתר נכתב: "התקבלו במשרדי הרשם מספר תלונות של יפה גולן מחברת יפה גולן בע"מ. עיקר התלונה הינה בעניין מבנה ברחוב דיזנגוף 158 (להלן 'המבנה'). על פי התלונה, שלוש מתוך ארבע הקומות במבנה הועברו לעמותה ללא תמורה, מהאגודה לעזרה הדדית של עובדי קופת חולים בע"מ שקיבלה את הנכס מהסוכנות היהודית. שתי קומות מתוך השלוש נמכרו בשנת 1990 בסכום שאינו משקף את ערכן האמיתי. שנתיים לאחר מכן נעלמו הכספים. עוד נכתב בתלונה כי על פי מאזני העמותה שילמה העמותה בשנים 1990 עד 1995 שכר דירה בגין הקומות שנמכרו. טענה נוספת שעלתה בתלונה היא שכספי העמותה שימשו למימון בחירות".

המקרה הגיע לתביעה בבית המשפט המחוזי, ובפסק הדין הורתה השופטת לפרק את העמותה ולהעביר את התיק לבדיקה יסודית, על מנת לברר לאן נעלמו כספי העמותה: "העמותה הנ"ל תפורק בידי בית משפט על פי הוראות חוק החברות, תשנ"ט-1999 ופקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג-1983. נושאי המשרה בעמותה יתייצבו מיד עם קבלת צו הפירוק במשרד הכונס הרשמי בתל אביב, וזאת כדי למסור כל מידע שיידרש בנוגע לעסקי העמותה. כן, יתייצבו המנהלים לחקירה במשרדי הכנ"ר בכל עת, לפי דרישתו".

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 41-45 | עם התגים , , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 45 | חלק ב'

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 45 | חלק א'

הפרלמנט הגרמני אישר הקמת קרן בשם "אחריות, זיכרון ועתיד" בחודש יולי 2000. הקרן, בסך עשרה מיליארד מארק, יועדה למתן פיצוי חד פעמי לניצולי שואה שהועסקו בעבודות פרך או בעבודות כפייה תחת השלטון הנאצי. האישור לא היה מובן מאליו. ארגונים רבים למען זכויות ניצולי השואה היו מעורבים במשא ומתן, וגם אני ניסיתי לסייע בעניין ועודכנתי בהתקדמות התהליך דרך הקשרים הענפים שלי בגרמניה.

בשלב זה ההליכים לקבלת הפיצוי החד פעמי כבר היו פשוטים יותר מבעבר; מי שראה את עצמו זכאי לפיצוי יכול היה לשלוח בדואר טופס, וכעבור זמן מה לקבל תשובה. הטופס היה פשוט יותר, אך עדיין דרש מילוי פרטים רבים באופן מדויק ומקצועי. הדיווחים על התקדמות המשא ומתן להקמת הקרן יצרו עניין רב, ורבים מלקוחותיי הוותיקים פנו אליי וביקשו, מקצתם אף התעקשו, שאייצג אותם בנושא.

בשל רגישות העניין יצרתי מנגנון המאפשר לכל נרשם לסגת מהתחייבויותיו כלפיי כמעט עד הרגע האחרון. למרות זאת, אלפי לקוחות, ותיקים וחדשים, העדיפו להפקיד בידי משרדי את הטיפול בבקשות, בידיעה שטיפול מקצועי עשוי להגדיל משמעותית את סיכוייהם לקבל את הפיצוי החד פעמי מהקרן. מי שנרשם דרכי ידע, שבמקרה של דחיית בקשתו הוא יקבל ייצוג בערעור באמצעות עורכי הדין שבמשרדי, שצברו שנים של ניסיון מול הגופים הרלבנטיים בגרמניה.

למען הסר ספק, ועל מנת לנהוג בהגינות המרבית, ציינתי בפני כל נרשם כי הבקשה לקבלת הפיצוי אינה מחייבת מעורבות מתווך, וכי יש אפשרות להתחיל בהליכים באופן עצמאי.

"לא משנה היכן תהיי ומה תעשי – את לעולם תמשכי אש", נהג לומר לי האסטרולוג אילן פקר. וכרגיל, הוא צדק. גם בסיבוב הזה נכונו לי הפתעות. ביום שגרתי אחד עברתי על ערימת הדואר שהגיעה למשרד והבחנתי בטיוטת מכתב שהיה ממוען אליי. חלק מהמכתב היה מודפס, וחלקו האחר עמוס בהערות שנרשמו בכתב יד. בכל מקרה, לא היה ברור מי הוא הכותב ומה מטרתו. "מעניין איזה קשקוש העבירו אליי בטעות", מלמלתי. שטף העבודה לא אפשר לי להקדיש תשומת לב מיוחדת למכתב המוזר. התעלמתי ממנו, והשלכתי אותו לפח בקוצר הרוח האופייני לי.

רחלי, אחת מעובדות המשרד, שידעה שלפעמים אני חותכת עניינים מהר מדי, לטוב ולרע, ראתה את המכתב מונח בפח. בלי לחשוב פעמיים הוציאה אותו והחלה לקרוא.

"אה", אמרה רחלי, "אחד הקשישים שלנו ודאי התקשה להשלים את המכתב ושלח אותו כמו שהוא".

רחלי החליטה לשלוח את המכתב למספר הפקס שצוין בראש העמוד, והוסיפה בתחתית את המילים הבאות: "לכבוד האדם ששלח את המכתב, אנא השאר את שמך, או מספר תעודת הזהות שלך, או מספר התיק במשרדנו, כדי שנוכל לאתר את הפרטים ולדעת במה מדובר. בתודה ויום טוב".

ברגע שבו ניגשה רחלי למכשיר הפקס כדי לשלוח את המכתב, עבר לידה גיל, אחד מעובדי המשרד. "יפה, שימי לב", עצר גיל את רחלי ופנה אליי בריכוז מוזר, "הפקס הזה הגיע אלייך בטעות. כאן כתוב שהשולח הוא אורי יעקב, והוא מפנה את המכתב לעורך דין החבר במרכז הארגונים".

פניו של גיל עטו ארשת חשדנית, ולא הבנתי מדוע. לי השמות לא אמרו דבר, וביקשתי ממנו הסברים. גיל סיפר לי שאורי יעקב הוא הדובר ועורך הביטאון של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, וכי המכתב מופנה לעורך דין ידוע, גם הוא חבר במרכז, אשר השתתף במשא ומתן על קרן הכפייה וקיבל שכר טרחה של עשרות אלפי דולרים.

למעט פרטים חדשים אלה, לא ידעתי דבר וחצי דבר אודות שני האדונים. הסקרנות החלה להתעורר. הצעתי לגיל לחפש את המעטפה שבה הגיע המכתב, אולי שם נמצא רמזים. לאחר כמה דקות איתרנו את המעטפה. היתה זו מעטפה של המוסד לביטוח לאומי בתל אביב. על גב המעטפה צוין: "המכתב הגיע בטעות לביטוח לאומי".

בשלב זה הסקרנות הפכה לחשדנות. עברתי שוב על המכתב, הפעם בעיון רב ובניסיון לגלות גם מה שנכתב בין השורות. ניסיתי להבין כיצד העניין התגלגל לפתחי, וכיצד אני קשורה לסיפור. גם לאחר קריאה מדוקדקת וארוכה למדי, הנסתר היה עדיין רב על הגלוי. נראה כי המכתב חובר על ידי אותו אורי יעקב, והנמען היה עורך הדין שהתבקש לאשר את תוכן וניסוח המכתב. המכתב כלל משפטים כמו "מן הראוי יהיה שלא תיגזל ממני כבשת הרש", ו"אין הצדקה לתשלום שכר כלשהו".

מהעובדה שהמכתב היה ממוען אליי ומתוך הקשרם של המשפטים הספורים שהיו ברורים, ניחשתי שמדובר בסוג של תלונה הקשורה לשכר הטרחה שאני גובה מלקוחותיי. משהו פה מסריח עד השמיים, אמרתי לעצמי. החלטתי לעבור לשלב האקטיבי של החקירה הקטנה, ונשבעתי למצות אותה עד תום.

ביקשתי מגיל להתקשר למרכז הארגונים. הוריתי לו להציג את עצמו כאדם המבקש ייעוץ. ביקשתי ממנו לספר שהוריו פתחו אצלי תיק במטרה לקבל פיצויים, ושהוא אינו יודע אם עליו לשלם לי את שכר הטרחה או לא. גיל ניהל את השיחה במקצועיות ובאמינות. במרכז הארגונים הפנו אותו מיד לאורי יעקב. ובנקודה זו הבנו שאנחנו בכיוון הנכון.

גיל התקשר לאורי יעקב, וזה שמח לקבל את פנייתו. "תראה, אני מתכוון לעשות מזה תחקיר. אני עובד על תחקיר בטלוויזיה על כל ההונאה שהיא עשתה פה", סיפר יעקב והמליץ לגיל, "אל תשלמו. אנחנו ניאבק בצורה כזו שהיא לא תעז לבקש את הכסף".

גיל מיהר לעדכן אותי בפרטי השיחה. "הוא נשמע לי אדם אובססיבי", הוסיף. "אני עדיין לא מבין בדיוק מה מניע אותו, אבל אין ספק שמאבק חדש ניצב בפתח. לפי תחושת הבטן שלי, יעקב ינסה להסית את כל לקוחותייך לא לשלם לך שכר טרחה", אמר גיל.

בשיחה אחרת עם גיל חזר יעקב על מטרתו: להרוס אותי, על שום היותי גנבת, רמאית ונוכלת. עוד סיפר לגיל על הכתבות שהוא מארגן באמצעי התקשורת, והפציר בו להתראיין בשם הוריו. למשמע בקשה זו גיל נסוג, בטענה כי הוריו מסרבים לשתף פעולה. יעקב התעקש, והציע שגיל ידבר עם כתבים ללא קשר להוריו, אך כמובן, גם להצעה זו גיל סירב.

ניסיתי להבין מהיכן נובעת הרשעות. משרדי לא גבה שכר טרחה גבוה יותר ממשרדים אחרים שפעלו בתחום. כמה מהם אף גבו שכר טרחה גבוה בהרבה. לקוחות הגיעו אליי מרצונם החופשי לאחר סדרת תקדימים חוקתיים שהשגתי בתחום הפנסיה הסוציאלית, ומשום שהשגתי פנסיה עבור אנשים שבקשתם נדחתה כאשר פעלו לבד או באמצעות גופים אחרים. לא רק זאת, אלא שכל אחד מלקוחותיי היה זכאי לבטל את תיקו בכל שלב ולא להיות מחויב בשכר טרחה כלשהו. הייתי משוכנעת שאני מפעילה עסק הגון לחלוטין. בנושא כל כך רגיש, מצפוני לא היה מאפשר לי לפעול אחרת.

לאחר זמן קצר התבהרה התמונה. אורי יעקב, שהיה גם עורך ביטאון ניצולי השואה "מזכר", שלח אליי רשימת שאלות נוקבות, וביקש תגובה מיידית. יעקב היה בטוח, כנראה, שזו הפעם הראשונה שאני שומעת את שמו. אבל אני הייתי מוכנה. ידעתי שכוונותיו אינן טהורות, וכי אין מדובר בתחקיר עיתונאי אובייקטיבי.

עתה גם הבנתי שהמכתב שהגיע אליי בטעות היה הבסיס להכנת כתבה משמיצה. את נסיבות הגעת המכתב אני יכולה לייחס רק לאצבע אלוהים וכעוד אחד מהנסים שקרו לי. אחרת, איך קורה שמכתב שהיה מיועד לעורך הדין מגיע בטעות בפקס לביטוח הלאומי, ושם אחד הפקידים העסוקים טורח להכניסו למעטפה ולשלוח אותה אליי? אלמלא מקריות מוזרה זו, לא הייתי יודעת מראש על הקמפיין המרושע שיעקב וחבריו מתכננים נגדי. הייתי עלולה לחשוב שהשאלות שהציג בפניי מרכז הארגונים הן אמיתיות ואינן קשורות לפעולה מכוונת כלשהי.

כעבור זמן קצר פורסמה ב"מזכר" כתבה ענקית נוטפת ארס תחת הכותרת "כמה מיליונים מרוויחה יפה גולן מכספי הפיצויים של עובדי הכפייה?" בכתבה, מאת אורי יעקב, צוטט מכתבו של ניצול השואה מאיר ברזילי, הדורש ממני "לוותר על שכר טרחה אשר אין הצדקה לשלמו". במכתב של ברזילי זיהיתי משפטים מוכרים, כמו "מן הראוי יהיה שלא תיגזל ממני כבשת הרש, אותה אני מקבל בערוב ימיי". אותם משפטים שהופיעו במכתב המשובש שחובר על ידי יעקב עצמו.

הכתבה ב"מזכר" עוררה הדים רבים בקרב ניצולי השואה. אלה שהכירו אותי מקרוב הביעו כעס וטענו שנעשה לי עוול נוראי.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 41-45 | עם התגים , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 45 | חלק א'