יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 5

האזינו לפרק החמישי בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

בתחילת שנות החמישים עברנו לגור בצריף בשכונת כפר שלם בדרום תל אביב. צריף מספר 282, בכתובת ללא רחוב, בשכונה שהיתה מעברה לכל דבר ועניין. השכונה הוקמה לאחר מלחמת העצמאות על חורבות הכפר הערבי סלמה. עולים חדשים שוכנו במבני הכפר הריקים ובהמשך הוקמו מסביב צריפים, מבנים ארעיים ופתרונות סניטציה מאולתרים. כפר שלם היתה למוקד של עוני ומצוקה וסבלה מהתעלמות, מהזנחה ומהפקרה של הרשויות. אנו, הילדים, חיינו בתוך מגרש המשחקים המתוק והמשעשע של הילדות מצד אחד, ומהצד האחר נחשפנו לפשע, להזנחה ולחיים של מצוקה ומחסור.

לצריף בכפר שלם היה גג מפח. בלילות הקפואים, היה מכה הגשם ללא רחם על אותו גג ארור, בצלילים מונוטוניים, אפורים ועוכרי שלווה. טיפות הגשם דלפו בהתמדה לתוך ביתנו, מציירות פסים ארוכים, כחמשות תווים שעליהן מתנגנת בלדה עצובה, מייגעת באורכה. רבים מתושבי השכונה גרו במבנים ארעיים שכאלה, ללא מטבח וללא שירותים. אלה היו משותפים ואת כל פעולות היומיום ביצענו במשותף עם שכנינו.

הרצון לחמוק מלפיתתו הקשה של העוני, יצר בעבורנו, הילדים, מרחב חופשי, לעתים פרוע, וגדוש בהומור ומעשי קונדס. על אף העוני, היינו משפחה עליזה. באותם ימים לא היתה טלוויזיה, לא היו חוגים, אף ילד לא ישב ושיחק לבד במחשב כל היום. חיינו יחד, שיחקנו, הסתובבנו, עלצנו. ביתנו היה מלא חיים ופעילות. ששת הילדים: רוזי, רינה, עזרא, יפה, אלי ואברהם, לכל אחד היתה ההברקה שלו, האפיון המיוחד והטריקים האופייניים. הוריי התמודדו עם שלישיית בנים מיוחדת במינה. אחי עזרא היה מופרע ושובב אך גם מנהיג, אלי היה אציל ועדין נפש, ואברהם היה בתפקיד הילד הקטן שכולם דואגים לו ומטפלים בו.

חיי היומיום בשכונה היו מעניינים, לעתים עד כדי סוריאליזם צרוף. מדיניות השיתוף של מטבח ושירותים, פונקציות שאיש אינו יכול בלעדיהן, הולידה לא רק חוסר נוחות אלא גם צחוקים ומקרים משעשעים למכביר. בין התושבים היתה אחווה וקרבה, ומעורבות בלתי הגיונית זה בחייו של זה. כשהיה פורץ ריב בין בני משפחה, חברים או שכנים, השתתפה כל השכונה באירוע. התושבים היו יוצאים מביתם, מצטיידים בכיסא, לפעמים כיבוד, ומתיישבים לצפות במחזה, ממש כמו בתיאטרון או בקולנוע. צעקות וגידופים, חילופי מהלומות ואגרופים, לפעמים אפילו נשלפו סכינים. על כל אלה השקיפו השכנים ברוב עניין ודעת, לפעמים הוסיפו פרשנות, פעמים מחאו כפיים.

חינוך ילדים בסביבה בעייתית כל כך היה אתגר מורכב, ואמי עמדה בו בהצלחה, בלי קורס להורות, עם הרבה תבונה ותושייה. האתגר הגדול היה אחי עזרא. תעלולן וקונדסן מלידה. כשהחל להתבגר, התחבר עזרא לקבוצה מפוקפקת של נערים. אימא, על אף שלא שלטה בעברית ולא ידעה קרוא וכתוב, הצליחה לדעת כל מה שקורה בחיינו, גם אם איש לא סיפר לה. היא הבינה כי מדובר בהשפעה רעה ומסוכנת, והחליטה להרחיק אותו מהם.

ראשית, רצתה אימא לדעת מה בדיוק קורה עם אחי. לשם כך גייסה אמצעי ריגול ומודיעין. בכניסה לבית הקולנוע היחיד בשכונתנו, מקום הבילוי שאליו הלכו כולם, עמד דרך קבע איש, מוכר גרעינים וממתקים. איתו הגיעה להסדר מיוחד: "אני משלמת לך, אתה אומר לי עם מי הוא נכנס לקולנוע, עם מי יצא ולאן הלך". וכך היה. עמדת המודיעין של אימא סיפקה את המידע והיא ידעה היטב עם מי בילה עזרא את הערב. כשהיה חוזר הביתה בשעות מאוחרות, לא פנתה אליו אימא בטענות ישירות. היתה ממתינה שיעבור הלילה, ובבוקר אומרת לו, "עזרא, מה יהיה הסוף? אתה לא נותן לנו לישון בלילה. כל הלילה אתה רק מדבר. עם מי רבת? רבת עם ג'נו? מה קרה שם עם ג'נו? היית איתו?"

אחי השתגע. ממצב כזה אין לאן לברוח. אימא יודעת הכול, שומעת הכול, הוא מדבר מתוך שינה. הרי אין לו מקום אחר לישון בו. מדובר במצב יותר גרוע מחיים תחת מצלמת האח הגדול.

בפעם אחרת יצא אחי בערב ואמר לאימא, "אני הולך לגדנ"ע".

"לך מותק. תבלה, אין בעיה", אמרה לו. אבל בתשע בלילה, כשאבא ושאר הילדים הקטנים כבר ישנים, יצאה אימא מהצריף והלכה לבדוק, האם הוא נמצא היכן ועם מי שאמר. הגיעה לאזור שבו היו מתכנסים, ומגג סמוך ראתה את עזרא חומק מהפעילות ומסתודד עם אחד הנערים הבלתי סימפטיים. ראתה וזכרה. כדי לצאת משם, צריכה היתה לעבור בסמוך אל חבורת הנערים, וכדי שלא יזהו אותה, התקפלה ושינתה צורה, כאילו היא אישה זקנה ומכופפת עם גיבנת וכך חלפה על פני הנערים. כשחזר אחי הביתה לא אמרה לו דבר. אבל למחרת, כשהתעורר, סיפרה לו בדיוק את קורות הערב הקודם, והוא, נכלם, הבין סופית שאימא יודעת הכול.

בחוכמה רבה הצליחה לשלוט בחייו, לפקח על מעשיו בלי להציק לו. וכך, אט אט, התחלפו החברים. אימא כיוונה את עזרא, שיחזור לדרך הישר, שלא יסטה ושלא יידרדר בדרך שאין ממנה מוצא.

לעתים נדירות הצליח עזרא הפרחח לשטות באימא. פעם אחת זכורה לי היטב. בבית הספר בכפר שלם היתה מסעדה שבה הגישו ארוחות מסובסדות. הילדים, כטבעם של ילדים, היו אוכלים לתיאבון אך גם משגעים את המורה לתזונה. עד שהזמין מנהל בית הספר את אימא לשיחה, משום שההפרעות והבלגאן שחולל עזרא עברו כל גבול. ואת מי מינו לתפקיד המתרגם הרשמי? את עזרא בכבודו ובעצמו. אמר המנהל, "גברת סולטן, הבן שלך עושה צרות במסעדה. הוא מתעלל במורה האחראי ומתנהג באופן בלתי נסבל ולכן החלטנו לסלק אותו מהארוחות".

תרגם אחי עזרא, "אימא, הוא אומר שחבל שאת משלמת למסעדה, אין לך מה לשלם, אני לא אוכל". הסכום אמנם היה פעוט, אך אצלנו בבית חשבו על כל פרוטה, ואימא, שמבחינתה מדובר היה בבזבוז ובחוצפה התרעמה, "אוי ואבוי", צעקה על עזרא והחלה לנזוף בו קשות, ואחר אף פנתה למנהל ואמרה, "אני אגיד לאבא שלו". משום כעסה של אימא לא חשד המנהל לרגע באיכות התרגום, וכך הצליח עזרא להערים על שניהם ולצאת מהתסבוכת בשלום.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 1-5 | עם התגים , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 5

יפה גולן: פרק 4 מתוך הספר "להאמין. להעז. להגשים"

האזינו לפרק הרביעי מתוך הספר להאמין. להעז. להגשים הנכתב על ידי יפה גולן:

עם תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, עברנו, כנתינים צרפתים, לגור בצרפת. במדינה היה עדיין ריח חריף של אנטישמיות. ביום הגעתנו נרצח אנדריי, ילד צרפתי בן שמונה שהתגורר בשכנות אלינו. אנדריי הותקף ונרצח ממש מתחת למרפסת ביתנו. חבורת פרחחים ערכה משפט שדה מהיר לאומלל. הם החליטו פה אחד כי אשם הוא, גזרו את דינו למוות, והוא נתלה על ידם.

בחודש הראשון בצרפת, איבדתי את מאור עיניי. במשך שלושה שבועות לא ראיתי דבר. הראייה חזרה אליי בהדרגה, והרופאים הסבירו לאמי שסבלתי מביטוי אלים במיוחד של מחלת האדמת. הייתי בת שלוש.

באותם ימים הצליח אבי, בעל העבר הצבאי המפואר, להשיג עבודה כאב בית במשכנו של שר המודיעין הצרפתי. שמי שונה לפיירט על מנת שיתאים לאורחות החיים בצרפת, ושמו של אחי עזרא שונה לפיירו. אלי היה אז תינוק בן כמה שבועות, ואברהם, בן הזקונים של המשפחה, נולד כבר בעיר הגדולה, כשנתיים לאחר הגעתנו.

צרפת שלאחר המלחמה הטילה עלינו אימה. על אף שהתגוררנו בסמוך לשגרירויות רבות, ליד שער הניצחון וברובע שנחשב מוגן ונוח, האלימות ומעשי האיבה לא פסחו גם עלינו. הוראות ברורות ניתנו לנו על ידי ההורים: אין לנהל שיחות חולין ברחובות ואין, בשום מקרה, לפתוח את דלת הבית לזרים. באותה עת, הפך הביטוי "יהודים מלוכלכים" לנפוץ למדי.

כמו תמיד, היתה זו חוכמת החיים של אימא אשר סייעה לנו להתמודד עם הקושי, האלימות והניכור. בוקר אחד נסענו עם אימא במטרו, והבחנו בטיפוס מפוקפק הלוטש את עיניו לעבר מחרוזת היהלומים שעונדת אמי. "ילדים, התכוננו", אמרה לנו בערבית, "תיכף אומר לכם בקול רם לרדת מהרכבת, אולם אל תזוזו, הישארו לצידי".

"יורדים!" קראה אימא בצרפתית. והנוכל ירד מהרכבת. משחזרה הרכבת לנוע, ואנחנו עליה, נשמעה קללה מבעד לחלון, "בת זונה".

לעתים, כאשר אני נזכרת בילדות בפריז, עולים זיכרונות של התקוות הגדולות שטמנה בחובה העיר הגדולה; כמשפחה מרובת ילדים זכינו בצרפת להקלות ולהטבות רבות. אחותי רוזי היתה לשחיינית מצטיינת שזכתה למלגות, ואילו עזרא השרמנטי החל לגלות סימנים של כשרון משחק. שנים רבות לאחר מעשה, אני עדיין נוטה לחשוב שאם היינו נשארים בפריז, היינו זוכים כולנו לממש קריירות מצליחות.

אלמלא מחלת האפילפסיה ממנה סבל אחי הקטן, אברהם, ספק אם היינו עולים לישראל. אולם באחד הבקרים של שנת 1949 הקיצה אמי משנתה, וסיפרה לנו כי מצבו של אחי ישתפר אם נעלה ארצה. ואכן כך היה. כמה שבועות לאחר שהגענו לארץ, החלים אחי כליל. ייתכן כי היה זה צירוף מקרים, אך גם בחלוף השנים המשכנו להאמין בתחושות הבטן המדהימות של אימא.

וכך, במקום ברחובות פריז העשירה, מצאנו עצמנו במחנה עולים בית ליד. ביתנו, או יותר נכון אוהלנו, היה חלק מאסופת אוהלים צפופים. האוכל משותף לכולם, ומדי יום השתרכו תורים ארוכים לקבלת ההקצבה היומית האישית, מדודה ומוגבלת, של לחם וריבה. רמת החיים הגבוהה אליה הורגלנו בצרפת הומרה בדלותו הרותחת של מחנה העולים.

למרות הריחות הקשים, עקיצות היתושים, הפרעושים והפשפשים שפקדו בלילות את יצוענו, הפכה החוויה עבורנו, הילדים, להרפתקה סוערת. מחנה העולים היה צפוף, רועש, מוצף בהמולה תמידית ובמשחקים אינסופיים. הדלות המשותפת, מהולה בתחושה פנימית של הגשמה ציונית, יצרה אווירת פתיחות וקרבה אותה לא הכרתי קודם. כשיצאנו לעליבות שבחוץ לא נתקלנו בפשיעה או באנטישמיות. צרפת לא חסרה לי.

כמה חודשים לאחר העלייה ארצה, עברנו להתגורר בשיח' מוניס, בבית ערבי גדול מוקף פרדסים ומרוחק מן העיר, ללא חשמל או מים זורמים, אותם נאלצנו להביא מבאר סמוכה. אני זוכרת ליל חורף קר שבו גשם זלעפות הכה בפראות כל הלילה. עם עלות השחר נפערו עינינו מול הוואדי המוצף בשיטפון אדיר, שניתק אותנו כליל מן העיר. רוזי, השחיינית המצטיינת, קפצה למים השוצפים ושחתה עד העיר, להביא לחם הביתה.

בשיח' מוניס, על העצים, גדלו להם באין מפריע פירות צבעוניים ועסיסיים. דבר זה היווה עבורנו תופעה של ממש, שכאילו ונלקחה מהזיה קסומה. נראה כי בכל ימות השנה נמצאו די פירות כדי להעלות מזון על שולחננו. תפוזים, מנדרינות ולימונים בחורף, תפוחים ושסק באביב ופרי הצבר בקיץ. הייתי בורחת לשדות וזוללת. אבי היה מעמיס על חמור כמות גדולה של פרי, ויוצא אל העיר הרצליה למכור את סחורתו.

הקשיים והמחסור בשיח' מוניס איחדו את המשפחה והפכו אותה למגובשת וחזקה. בחורף, מכורבלים תחת שמיכה אחת משותפת, הבטנו לעבר תנור הנפט, עליו היה מתחמם לאטו הלחם. היינו אוכלים שמונה, תשע כיכרות לחם ביום. רק לחם. תכופות לא עלה בידינו להשיג מוצרי בסיס נוספים. לועסים את הבצק החם, היינו מקשיבים לסיפוריו של אבא על ימיו בלגיון הזרים או משחקים יחד קלפים.

לימים הבנתי שהאושר הילדותי שמילא את חיי בשיח' מוניס לא היה מושלם, אך היתה זו אימא אשר דאגה, כהרגלה, לייפות את המציאות עבורנו. בשנה זו שונה שמי בפעם השנייה: מעתה נקראתי יפה.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 1-5 | עם התגים , , | סגור לתגובות על יפה גולן: פרק 4 מתוך הספר "להאמין. להעז. להגשים"

יפה גולן – פרק 3 מתך הספר "להאמין. להעז. להגשים"

האזינו לפרק השלישי:

לטיפה סולטן. זה השם אשר ניתן לי עם היוולדי בביירות, בירת לבנון, בחודש דצמבר 1942. אבי, יצחק, היה יתום מאם. אמו נפטרה כחודש לאחר שנולד, משום שבלעה בטעות חומר רעיל. לאחר המקרה נישא סבי לאישה אחרת ונסע עימה לסוריה, שם היו למשפחה קרובים. אבי נותר אצל הדודות חשוכות הילדים ששמחו לקבל על עצמן את מלאכת גידול הנער הצעיר. אך אופיו העצמאי של אבי, ותחושת העלבון שהחל לקנן בו, גרמו לכך שלא ירצה לגור אצל הדודות. לאחר שננטש, החיים הובילו אותו לנתיב שונה, ועד מהרה ברח מהבית.

מאת: יפה גולן

בשנות ילדותי, מיעט אבי לספר על סבי, ואת שידעתי למדתי מאמי. שנים לאחר מכן, כאשר חקרתי את שורשי משפחתי בלבנון, התברר לי כי מסוריה היגר סבא לארצות הברית וניתק באופן סופי כל קשר עם משפחתו הקודמת, נפרד לעד מבנו.

בבגרותו, לאחר ילדות קשה שבה הסתובב ברחובות וישן תחת כיפת השמיים, החליט אבא להיכנס למסגרת תומכת ומכוונת והצטרף ללגיון הזרים. מהלך זה עיצב במידה רבה את דמותו ושינה כליל את תבנית אישיותו. האב שהכרתי היה איש קשוח וכריזמטי, בעל אופי נוקשה ובלתי מתפשר, אדם שפניו זרחו בעוצמה שעה שסיפר לילדיו בערבים סיפורי מלחמה, על תרגילים, תחבולות ותכסיסים, על הקרבות הנוראים בתוניס ובלוב, נגד הנאצים באיטליה ובגרמניה, ועל הקרב הידוע באל־עלמיין. אבא מעולם לא טרח לרכך עבורנו, הילדים, את סיפורי הזוועה מעומק התופת. "חשוב שתבינו איך נראים החיים באמת", נהג לומר, משתמש במלאכת הסיפור על מנת לפרוק מעט מעומס החוויות, לאוורר את אשר הצטבר במרתפי נשמתו.

מקרה אותו נהג אבא להזכיר היה משפט השדה, שכמעט ועלה לו בחייו. כחייל צעיר בשורות הלגיון, גם בזמן הקרבות במלחמה, ובתנאים הקשים ביותר, נהג אבא לקום מוקדם בבוקר ולהניח תפילין. ביום שבו חבריו לבונקר, גלריה של טיפוסים קשוחים במיוחד, הבחינו במעשה המוזר, סברו כי אבא הוא מרגל המוסר אינפורמציה לאויב, ומיאנו להאמין כי זהו מנהג יהודי עתיק. אבא הועלה למשפט שדה, וכמה מחבריו לפלוגה דרשו להוציאו להורג. ברגע האחרון הובהר עניין יהדותו ואבי ניצל.

את מזלו הטוב, ששב והתגלה כל פעם מחדש, כאשר חזר ועודו בחיים, עטור אותות וסיפורי גבורה מגיא צלמוות, תלה אבי בקמע המשפחתי המיוחד ממנו לא נפרד מעולם. כשנולדה אחותי רינה, הבחינו הוריי כי על פניה של התינוקת דבוקה פיסת עור מיותרת. פיסת העור הוסרה בבית החולים, אך במקום להשליכה, שמרו עליה הוריי, ייבשוה, וקבעו כי אין זה אלא סימן מבשר טובות, אות שביקש להעביר למשפחתנו הקדוש ברוך הוא, סימן ברור למזל. כך יצא אבי לכל המלחמות, כשפיסת העור היבשה באמתחתו.

הוריי נפגשו בסוריה. באותה תקופה נהנה אבא ממוניטין של רודף שמלות, ושמו הלך לפניו בקהילה היהודית. הוא נהג לצאת עם נשים מרשימות, זמרות ושחקניות מפורסמות. המראה החיצוני של אמי עמד בניגוד מוחלט למראה הנשי הזוהר שהיה חביב על אבי. ילידת תורכיה, שחומה, קטנה, נאה אך לא יפה במיוחד, הילכה אמי קסם על הבריות בזכות עיניה היוקדות ואופייה המיוחד. באירועים חברתיים נהנתה תמיד מתשומת לב מרובה, כאשר תכונותיה הבולטות – חינניות, חוש הומור ופיקחות רבה – מושכות אליה מחזרים רבים. אמי התאהבה באבי הנאה, בלונדיני בעל עיניים כחולות, מראה נדיר למדי בקהילה היהודית באותם הימים.

נולדתי במהלך מלחמת העולם השנייה. אבא היה בחזית של גנרל דה גול, ובשל השתייכותו ללגיון הזרים זכינו לחסותה של שגרירות צרפת בביירות ולא ידענו מחסור. הצרפתים דאגו לכל צורכי המשפחה, וכאשר פרצו הפגנות הערבים נגד היהודים, לא נפגענו. מעולם לא נאלצנו להסתיר את יהדותנו. פעמים רבות, העבירה משפחתנו סיוע כלכלי לקהילה היהודית. אמי היתה פעילה חברתית והעבירה, דרך קבע, רהיטים, מזון, ופריטי לבוש למשפחות נזקקות ולזוגות צעירים. כאשר נדרשה הבאת כלה לחופתה, הוטל התפקיד על אמי, אשר ראתה בכך שליחות של ממש. בהתקרב מועד החתונה, היתה אימא פוקדת את עשירי הקהילה ומבקשת סיוע להקמת בית חדש לזוג הצעיר.

בלבנון התגוררנו במבנה בעל חצר גדולה ומרוצפת, שמסביבה היו פזורות דירות רבות. הדיירים השתמשו בחדרי שירותים משותפים. בשל המבנה השיתופי ואופייה המיוחד של הקהילה הכירו כולם את כולם, נסמכים ונשענים איש על חברו בעת צרה, וכאלה היו לא מעט. היה ידוע לכול כי בביתנו אין שורר המחסור. עובדה זו משכה מעת לעת פורצים לדירה. כשהיו מגיעים הגנבים, היתה אימא קוראת בקול רם במיוחד: "עזרא, משה, אלי, עורו, קומו מהר, יש גנב בבית!" הגנב, שחשב שמולו עומדת פלוגת לוחמים, ברח, כשלמעשה היתה אימא לבדה בבית.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 1-5 | עם התגים , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – פרק 3 מתך הספר "להאמין. להעז. להגשים"

פרק 2 – להאמין. להעז. להגשים : יפה גולן

האזינו לפרק השני:

חלפו יותר משלושים שנה מאז אותו יום נוראי. המאבקים הגדולים מאחוריי. שילמתי מחיר אישי כבד כאשר חשפתי פרשיות שחיתות ומעילה, אך זו היתה דרכי ומשימתי. סיפור חיי, שאותו העליתי על הכתב, עורר הדים ותגובות רבות, וכך אני מוצאת עצמי, לאחר שנים רבות, סוגרת מעגלים.

בקיץ 2013, בעיצומו של יום עבודה רגיל במשרד קיבלתי שיחת טלפון.

"מדברים ממשרד מבקר המדינה, אפשר לקבל את יפה גולן?"

השיחה הועברה אליי, ותיארתי לעצמי שזהו עוד מישהו שחייב לדבר איתי והמציא לעצמו עיסוק ותואר. קיבלתי כבר שיחות מחברי כנסת, מגנרלים, מזמרים ומשחקנים, כולם מתחזים מוכשרים ויצירתיים. אני מורגלת בכך, בעבודה עם קהל תמיד יש הפתעות.

מעברו השני של הקו נשמע קול נעים וסמכותי, "שלום, מדבר יוסי". כך, בפשטות, יוסי.

"כן, יוסי", אמרתי, "במה אני יכולה לעזור לך?"

"קראתי את ספרך", המשיך הדובר, "ואת אישה אמיצה. אני רוצה להזמין אותך לכנס משפטי שיתקיים בבינתחומי בהרצליה". הכנס, כך הוסיף והסביר לי, מוקדש למוסד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור ויתקיים במעמד כבוד נשיא המדינה, מר שמעון פרס, נשיא העליון בדימוס השופט אהרן ברק ושורה מובילה של אנשי משפט ואקדמיה. את עולם המשפט אני מכירה היטב, משעות של דיונים ומאבקים בין כותלי אולמות הדיונים, אך אירועים מסוג זה אינני נוהגת לפקוד.

"אתה גם תהיה, יוסי?" שאלתי מבודחת.

"כן. ואני אשמח אם תבואי".

"יופי", אמרתי, "אם אתה תהיה, גם אני אבוא".

החלפנו עוד אי אילו פרטים טכניים וברכות, סיימנו את השיחה והנחתי את השפופרת. הבנות במשרד התבוננו בי כולן. שקט חשוד ריחף בחלל החדר.

"נו?"

"מה נו?", אמרתי. "הזמינו אותי לכנס משפטי. יוסי ממשרד מבקר המדינה".

"יפה, זה היה 'יוסי' שפירא". אמרה אחת הבנות, "זה מבקר המדינה שדיבר

איתך".

לא יכול להיות, חשבתי, מבקר המדינה? הדובר היה מנומס, נעים, כל כך נחמד אליי. הייתי בטוחה שהוא אחד העובדים הבכירים במשרד, ממארגני הכנס, ללא ספק אדם חשוב, אבל המבקר? שכבוד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, השופט בדימוס יוסף חיים שפירא יתקשר אליי? בכבודו ובעצמו? לא יעלה על הדעת.

הייתי חייבת לבדוק. התקשרתי למשרד המבקר, למזכירתו, וגם היא אישרה

באוזניי את הדברים.

"אני לא מאמינה", אמרתי. "הוא בעצמו?"

"כן", אמרה האישה בעבר השני של הקו, "הוא בעצמו ביקש לדבר איתך".

היה לי קשה להאמין שהאדם הנעים והצנוע עימו שוחחתי הוא כבוד מבקר המדינה. חשתי כבוד, שמחה וגאווה. ביום המיועד הגעתי אל הכנס כשאני מלווה בבני הצעיר. כבוד המבקר נאם והגדיר את חשיבות תפקידו ואת חזונו האישי: "אני רואה במוסד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור כנציב זכויות האדם במדינת ישראל, וזו מדיניותי בכובעיי אלה", אמר. "חשוב לזכור כי במדינה דמוקרטית כבוד האדם שייך לכל אדם באשר הוא אדם". הזדהיתי עם הדברים ושמחתי להיות נוכחת באירוע כה חשוב.

בהפסקה יצאנו אל מתחם הכניסה ושם נפגשנו באופן אישי. כבוד המבקר יוסף שפירא, מלווה בשומר ראשו, אמר לי, "גברת גולן, אני שמח שבאת". הצגתי בפניו את בני הצעיר, מקור גאוותי, מי שהוא היום חלק ממערכת המשפט. "אני רוצה לומר לך", פנה אליו המבקר, "שיש לך אימא אמיצה מאוד". שוב נדהמתי מהצניעות ומהענייניות שבהן מתנהג אדם רם מעלה. נגעו ללבי החום והאנושיות, וריגשה אותי העובדה שכבוד המבקר, האדם העומד בראש הגוף שתפקידו להגן על חושפי שחיתויות, מכיר ומוקיר את סיפורי האישי.

בין הנוכחים באירוע פגש בני באנשי משפט ואקדמיה, מי שהיו מוריו והיום הם עמיתים לתחום. טוב לראותך, בירכו אותו אחדים מהם, טוב שאתה כאן. ולכולם ענה בני, "אני לא כאן בגללי, אני כאן בגלל אימא שלי". נשטפתי בהתרגשות ובגאווה. מגיל צעיר חווה בני את החיים במצוקה כלכלית, את הפרסומים וההאשמות בעיתונים נגד אימו שהוכתרה בתארים גנבת ורמאית. כעת, אנו עומדים יחד, בפורום מכובד זה בנוכחות צמרת עולם המשפט. שנים רבות עמדתי בפני שופטים בבתי המשפט, היום יש מי שעומדים בפני הבן שלי.

כשיצאנו מהאירוע אמר לי בני, "אימא, את אולי לא יודעת, אבל את היית בשבילנו דוגמה ומופת. היו לך כוחות אדירים להילחם, להאמין בצדקת דרכך ולהתמודד עם דבר ענקי ומסובך. ואת ניצחת. את המורה הכי טובה שלנו". שמעתי את המילים הטובות, מילים שכל אימא חוקקת על לוח לבה, ועיניי נמלאו דמעות. המעגלים נסגרים. שנים רבות לאחר שהגעתי לשפל המדרגה, אני זוכה להערכה ולסליחה אמיתית, אישית וציבורית.

אך זוהי אחרית דבר. את סיפור המעשה יש להתחיל מבראשית.

לקריאת פרקים נוספים לחצו – יפה גולן

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 1-5 | עם התגים , , | להגיב

פרולוג – פרק 1 מתוך הספר של יפה גולן : להאמין. להעז. להגשים

האזינו לפרק הראשון / מאת: יפה גולן:

מזווית העין עקבתי אחר ידה של בתי הבכורה, בעודה סופרת חבילת שטרות ירקרקים, מרשרשים, ועל פניה הבעת שמחה וגאווה לאין קץ. ידעתי היטב כי כסף זה אשר הצליחה לחסוך, היה פרי מאמץ ממושך ומייגע במסגרת עבודתה כמלצרית במלון, בזמן לימודיה באוניברסיטה. משמרות כפולות, רגליים מתרוצצות ללא הרף, מותחת עצמה מעבר לגבול הסיבולת, הכול במטרה ברורה: רכישת כרטיס טיסה על מנת להתאחד עם אהוב לבה, בעלה לעתיד, אשר נסע לארצות הברית. "אימא! הצלחתי לחסוך שש מאות דולר!" צהלה בתי, ידה מנופפת את השטרות באוויר.

שמחתי בשמחתה של בתי הבכורה אשר חגגה באותו יום גם את שנתה העשרים ואחת, שנה לאחר שחרורה מהצבא. גאווה אימהית הציפה את לבי, אשר בד בבד נתמלא בתחושות נוספות, מטרידות, מעיקות ומבשרות סכנה. בתי סיימה לספור את השטרות, סידרה אותם בערימה ותחבה אותה לארנקה; את הארנק הניחה במגירה העליונה של השידה בחדרה. "אני רצה למקלחת", אמרה, וניגשה להכין עצמה לקראת אירוח חברותיה מהלימודים, אשר הוזמנו לחגוג עימה את יום ההולדת. הרהרתי בסכום כסף זה אשר נאסף שקל לשקל והומר למטבע אמריקאי לקראת הטיסה – סכום שבאותה תקופה לא יכולתי לתת לה. חלל בטני נתכווץ ונדמה כי ראייתי הופכת מעורפלת. השידה כמו הביטה בי בהתגרות. הקולות בראשי הלכו וגברו. שש מאות דולר. זהו בדיוק הסכום שחסר לך לתשלום שכר הדירה.

ערב לפני כן, הקציב לי בעל הדירה יומיים על מנת "לסגור את העניין או להתפנות". כמדי היום הראשון בכל חודש, גם הפעם, הייתי אמורה לשלשל לכיסו של בעל הבית, אשר התגורר בקומה מעלינו, את תשלום שכר הדירה. באותו ערב התחננתי בפניו לדחות פעם נוספת את מועד התשלום בשבועיים. "אתה הרי יודע שתמיד שילמתי לך בזמן", התפתלתי. "אני רק מחכה לפיקדון גדול שאמור להיפרע ממש בימים הקרובים". מובן שזה היה שקר, בדיה נוספת שבאמצעותה התמודדתי באותה עת עם קשיי היומיום.
לא די ששום פיקדון לא היה אמור להשתחרר, אלא שהחובות הכבדים הלכו ותפחו מדי חודש לממדי ענק, ולמאבק המשפטי המר שניהל נגדי עו"ד ישראל פרי לא נראה פתרון באופק.

בחלומותיי האפלים ביותר לא שיערתי שאעשה את המעשה אותו אני מחשיבה לשפל ביותר בחיי. חסרון הכיס הביאני לנקודת אל חזור. הגוף קפוא, משותק, ויובש ממלא את חלל הגרון. רק היד מצליחה לנוע לעבר בקבוק הקוניאק שעל המדף במטבח. פיללתי כי לגימות גדולות ומהירות של הנוזל הכהה יפיגו את תחושות הקור והבושה. בעוד דקות ספורות היא תצא מהמקלחת, חשבתי, שערותיה הארוכות והרטובות אסופות במגבת. מיהרתי לחדרה של בתי הבכורה ופתחתי את המגירה העליונה שבשידה, לקחתי את הארנק, ירדתי לרחוב, עצרתי מונית והוריתי לנהג לנסוע. המונית דהרה והתרחקה ממרכז העיר. נדמה היה כי זמן הנסיעה ארוך מהרגיל.

לא ידעתי בדיוק היכן אני רוצה לרדת. הגענו לרחוב פנקס בתל אביב וביקשתי מהנהג לעצור. ירדתי מהמונית, ולאחר שהתרחקה שלפתי את השטרות ותחבתי אותם לכיסי. את הארנק השלכתי גלוי לעין כל, על שפת המדרכה. כך לפחות, קיוויתי, יימצא הארנק ויוחזרו לה מסמכיה.

שבתי אל הבית, שהיה כבר מלא מפה אל פה בחברותיה העולצות של בתי. בהתלהבות גוברת ובעיניים בוהקות סיפרה בתי לחברותיה על נסיעתה הקרובה. יצאתי חרישית ודפקתי על דלתו של בעל הדירה. הושטתי את הכסף לעברו בתנועה נוקשה, מגושמת. בשובי, חלפתי על פני בתי וחברותיה כרוח רפאים, נכנסתי לחדר השינה והסתגרתי בו.

שרועה על מיטתי, צפו במוחי זיכרונות ישנים מבית אמי. טעם מלוח של דמעות הגיע לפי. זיכרונות של דוחק ומחסור. כבוגרת, ידעתי תקופות של שפע כלכלי, אך העוני שוב הכה בביתי. לאות אחזה בי. מחשבות על מוות חלפו בראשי. השפעת האלכוהול החלה להתפוגג ותחושת האשמה הציפה שוב את לבי, חדה כתער. לולא האלכוהול, ייתכן כי לא היית עושה זאת, אמרתי לעצמי. ושוב חלפו לנגד עיניי השידה, הארנק, המונית, המדרכה.

עם תום המסיבה חיפשה בתי את הארנק. חיפשה במגירות, חיפשה בכל פינה בבית, ולא מצאה. "נסי לחפש במקום אחר", יעצתי לה מבלי להביט בעיניה. "אם הארנק נגנב, מישהו כבר ימצא את התעודות", ניסיתי לנחמה. "אימא, יהיה בסדר", השיבה לי. אולם ידעתי שבתוך תוכה היא בוכה, אוזרת כוח שלא לצער אותי בימים קשים אלה.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 1-5 | עם התגים , , | להגיב

פרק 86 הלכתי בדרכי מתוך ללא מורא / יפה גולן

האדם שעימו נפגשתי, אחד מלקוחותיו של פרי, הראה לי מכתב שקיבל מהארגון. במכתב נאמר כי על אף שההלוואה של BGF הסתיימה, יש עדיין להמשיך ולהפריש כספים עבור ההלוואה מחברת BGA. קראתי את הדברים ונדהמתי. זכרתי שבמהלך משפט קודלו נאמר במפורש כי ההלוואה מחברת BGA מסתיימת ונמחקת עם תום ההלוואה של BGF. בדקתי ומצאתי ציטוט מפורש מפרוטוקול המשפט: "אם תשאלו אותי מה קורה עם היתרה שמגיעה ל-BGA," אמרה עובדת של הארגון שהעידה במשפט, "בהתאם לחוזה, היתרה הבלתי מסולקת של החוב נמחקת בתום תקופת ההתקשרות."

הצצתי במסמכי ההלוואה מחברת BGA, ונדהמתי בפעם השנייה. לפי המסמכים, בשנת 1991 היה חייב אותו אדם כשמונים אלף מארק. שנתיים לאחר מכן ההלוואה תפחה לכשמונים וחמישה אלף מארק. כלומר, במקום שהסכום ירד עם קבלת התשלומים, קרה דבר הפוך: הריבית עלתה על סכום ההחזר החודשי, וסכום ההלוואה האמיר ליותר ממאה ושבעה אלף מארק. אבל האנשים בחברת BGA אינם טיפשים. שם הבינו שמשהו נראה לא טוב, והפחיתו את סכום ההלוואה בצורה מלאכותית, בבת אחת, בשלושים וחמישה אלף מארק. כך המשיכו ועשו מפעם לפעם.

האם ייתכן, שאלתי את עצמי, שמאות ואולי אלפים מלקוחות הארגון ממשיכים להחזיר את ההלוואה לחברת BGA, על אף שסיימו לשלם את ההלוואה הראשונה? הנושא מתברר היום בתביעה פלילית שהגישה מדינת ישראל נגד הארגון למימוש האמנה והעומד בראשה, עו"ד ישראל פרי. בשנת 2006 הסתיים שלב שמיעת הראיות וכעת אנו ממתינים להכרעת הדין אשר אמורה להיות בעלת משמעות רבה, לחיוב או לשלילה.

הפגישה עם אותו אדם עוררה בי את התחושות הישנות והחזירה אותי אל מאורעות העבר. נזכרתי בכל המאבקים, הלחצים והקשיים שעברתי. נזכרתי ברגעים שבהם היה נדמה שכבר אין מוצא מלבד המוות, וכיצד תמיד הצלחתי, בדרך זו או אחרת, להיחלץ מהמשברים ברגע האחרון. נזכרתי בכל האנשים שביקשו להכשיל אותי, גם בשל היותי אשה, ובאלה שהאמינו ושתמכו בי.

קיימתי את הבטחתי לאמא, אמרתי לעצמי. הקמתי משפחה למופת, הצלחתי להתפרנס בכבוד, ואני מוציאה את צדקתי לאור. למרות הכל ואחרי הכל הלכתי בדרכי. ללא מורא.

יפה גולן מקדישה כבר שנים רבות למען זכויות כספיות של ניצולי שואה. מדובר בנושא רגיש בחברה הישראלית המשוסעת והגברת גולן לקחה על עצמה את הטיפול המסור בנושא. הסיפור מובא לפניכם בפרק.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - ללא מורא - פרק 86 | עם התגים , , , , , , , | להגיב

פרק 85 הגשמת חלומות מתוך ללא מורא / יפה גולן

סגן מנהל סניף הבנק הודה בכל האשמות שיוחסו לו בכתב האישום, והורשע על ידי השופט סגלסון בעבירות רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה, והפרת אמונים בתאגיד. לאחר בדיקת הנסיבות המקלות, נגזרו על סגן מנהל הבנק לשעבר עשרים וארבעה חודשי מאסר בפועל אשר הומרו בשישה חודשי עבודות שירות, ושמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים. כמו כן, נקנס הנאשם בסכום כסף מכובד.

בשנת 2006 החלטתי להגשים חלום ישן, ופתחתי בתל אביב קפה-מסעדה, שם אני מגישה מאכלים ומטעמים לבנוניים מבית אמי. בית הקפה הפך לאתר עלייה לרגל. כמו במשרד, אנשים פוקדים את המקום ומתייעצים עימי בסוגיות שונות, לאו דווקא מתחום התמחותי. בתחילת 2007 מימשתי רעיון עסקי חדש והפכתי את המסעדה לקפה נדל"ן. כל העובדים במקום נשלחו מטעמי להוציא רשיון לתיווך במקרקעין והמקום משמש גם משרד תיווך. העיסוק בפנסיה הסוציאלית החל לדעוך מעט. מקבלי פנסיה רבים כבר סגרו מעגל. הגרמנים, מצידם, חדלו לאשר באופן מהיר בקשות נוספות והחלו להערים קשיים רבים בהליכי הערעור. מבחינה לאומית, הנושא כמעט וירד מסדר היום.

פגישה מקרית עם אדם שהגיע אלי להתייעצות הבהירה לי, כי עבור אנשים רבים החזר ההלוואות לפרי הוא עדיין בעיה רצינית. זמן קצר לפני הפגישה עם אותו אדם שהיתי בגרמניה לצורך ענייני עבודה. בפגישה עם נציגי הביטוח הלאומי הגרמני ביקשתי מהם שישלחו דיווח אישי וישיר לאנשים שמסיימים את תשלומי ההלוואה מחברת BGF, ההלוואה הראשונה. הגרמנים נענו לבקשתי, ושלחו לכל זכאי הודעה על סיום ההלוואה. כמו כן, הם ביקשו לדעת לאיזה חשבון יש להעביר את כספי הפנסיה, שהיתה אמורה להתקבל בשלמותה עם סיום ההלוואה.

יפה גולן מקדישה כבר שנים רבות למען זכויות כספיות של ניצולי שואה. מדובר בנושא רגיש בחברה הישראלית המשוסעת והגברת גולן לקחה על עצמה את הטיפול המסור בנושא. הסיפור מובא לפניכם בפרק.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - ללא מורא - פרקים 81-85 | עם התגים , , , , , , , | להגיב

פרק 84 מלאכת איסוף חומרים מתוך ללא מורא/יפה גולן

בשנת 2005, כאשר אני כבר סבתא לנכדים ואשת עסקים תל אביבית, התחלתי במלאכת איסוף החומרים אשר תיעדו את חיי: דפי יומנים, מזכרות, תמונות יקירי, מסמכים, כתובה, מפה אסטרולוגית מקומטת, כתבות ורישומי זיכרונות. החלטתי להעלות על הכתב את סיפור חיי.

זאת היתה השעה המתאימה להתמודדות עם הפרשה שבגללה עזבתי את הבנק לאחר עשרים שנה נפלאות. פרשה אשר הכתימה לשווא את שמה של אותה אשה צעירה, יפה גולן, שעברה מאז דרך ארוכה.

בקצה השולחן נחו ערימות המסמכים, ולפני ניצבו דפי כתב התביעה, אותו איתרתי במאמצים רבים, ואשר הוגש בשעתו נגד סגן מנהל סניף הבנק שהואשם במעילה. ככרוניקה של עוול ידוע מראש, הדברים אישרו את טענותי במלואן. שחור על גבי לבן, תוארה השתלשלות האירועים הפליליים אשר הפכו בזמנו את עולמי. במהלך המשפט, העלה הבנק טענה כי המעילה התגלתה בעקבות ערבות שניתנה לחברת כלל. "על גבי ההמחאות הטביע הנאשם, ללא סמכות כדין, את חותמת הבנק שברשותו, חתם לידה את חתימתו והוסיף ללא סמכות כדין מילים לפיהן ערב הבנק לפירעון ההמחאה. ערבות זו היתה כוזבת."

עברתי פעם נוספת על הקטעים המסומנים במדגש זרחני: "כדי לשוות לחתימתו ולחותמת הבנק מראה תקף, החתים הנאשם במרמה על חלק מההמחאות עובדים אחרים, בהעלימו מהם את מטרת החתימה, והוסיף את המילים לפיהן ערב הבנק לפירעון ההמחאות לאחר שהם חתמו." לכתב האישום היה מצורף נספח ובו פורטו שלושים ואחת המחאות אשר נפדו באופן בלתי חוקי. הסכום הכולל של ההמחאות הגיע לשניים וחצי מיליון דולר, וחלקו נפדה. יתר על כן, התברר כי סגן מנהל הסניף הטביע ללא כל סמכות את חותמת הבנק ואת חתימתו במכתבי ערבות, לפיהם התחייב הבנק לכבד שטרי חוב והמחאות על סך שני מיליון דולר נוספים. לנספח צורפו המחאות מהשנים 1983 עד 1984, על אף שאת התלונה המקורית הגשתי עוד בשנת 1982.

בהכרעת הדין מתאר השופט אריה סגלסון בדיוק את מה שכבר הבנתי כמה שנים קודם לכן, ודיווחתי להנהלת הבנק: "הערבויות בשתי הצורות, שלנאשם היה אסור לתת, לא נרשמו בספרי הבנק כמחויב, לבנק לא היתה ידיעה על קיומן והנאשם לא דיווח עליהן, והן לא נרשמו בדרך הרגילה, לא נשאו מספר ולא בוילו." עוד קובע השופט: "הפרשה התגלתה במקרה, כשלחברת כלל הומצא כתב ערבות של הבנק, אשר נערך על ידי הנאשם והוא נושא רק חתימה של מורשה אחד בלבד. אבל עד אז הספיק הנאשם לגרום לבנק נזקים כבדים על ידי כך שהבנק נאלץ לשלם חלק מהערבויות ללקוחות שונים, והיחסים בין הבנק לבנק ישראל הורעו."

יפה גולן מקדישה כבר שנים רבות למען זכויות כספיות של ניצולי שואה. מדובר בנושא רגיש בחברה הישראלית המשוסעת והגברת גולן לקחה על עצמה את הטיפול המסור בנושא. הסיפור מובא לפניכם בפרק.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - ללא מורא - פרקים 81-85 | עם התגים , , , , , , | להגיב

פרק 83 אי סדרים בעמותה מתוך ללא מורא/יפה גולן

אולם אנשי מרכז הארגונים לא התייאשו. לאחר שנשלל האישור על הניהול התקין, הגישה העמותה למשרד האוצר אישור על ניהול תקין שניתן לעמותה אחרת, כאשר בראש הדף מתנוססת חותמת מרכז הארגונים. משרד האוצר חשד כי מדובר בזיוף, ופתח בחקירה.

רשם העמותות ומשרד האוצר הזמינו דוחות ביקורת, ובהם התגלה כי המרכז גם העניק הלוואות בסך מאות אלפי שקלים לעמותות שונות, ולאחר זמן מה רשם את החובות כחובות אבודים. בכמה מהמקרים לא ברור מה נעשה בכספים שפוזרו. חשש לניגוד אינטרסים נמצא בעובדה שנח פלוג מכהן בתפקידים שונים בשלל עמותות נוספות, שלכמה מהן מרכז הארגונים נהג להעביר כספים. על פלוג ובעלי תפקידים אחרים כתב רשם העמותות: "העובדה שבמידה רבה אותן נפשות פועלות הן בעמותה והן בעמותות הקשורות, גרמה לניגודי עניינים המשליכים על היחסים הכספיים ביניהן." עוד ציין הרשם: "עלו ממצאים חמורים בעניין מתן שכר מנופח החורג באופן מהותי מהסביר לעובדים ולנותני שירותים." בעקבות הממצאים הקשים קיבל על עצמו מרכז הארגונים תוכנית הבראה מרחיקת לכת, שכללה בין היתר ליווי של רואה חשבון מטעם רשם העמותות, שאישורו נדרש לביצוע כל פעולה העולה על סכום מסוים.

הגשתי תלונה נוספת לרשם העמותות על אי סדרים בעמותה בשם הפדרציה העולמית של ניצולי שואה יוצאי פולין. בעקבות התלונה הוגשה בקשה לפירוק נגד העמותה, ובין היתר נכתב: "התקבלו במשרדי הרשם מספר תלונות של יפה גולן מחברת יפה גולן בע"מ. עיקר התלונה הינה בעניין מבנה ברחוב דיזנגוף 158 (להלן 'המבנה'). על פי התלונה שלוש מתוך ארבע הקומות במבנה הועברו לעמותה ללא תמורה, מהאגודה לעזרה הדדית של עובדי קופת חולים בע"מ שקיבלה את הנכס מהסוכנות היהודית. שתי קומות מתוך השלוש נמכרו בשנת 1990 בסכום שאינו משקף את ערכן האמיתי. שנתיים לאחר מכן נעלמו הכספים. עוד נכתב בתלונה כי על פי מאזני העמותה שילמה העמותה בשנים 1990 עד 1995 שכר דירה בגין הקומות שנמכרו. טענה נוספת שעלתה בתלונה היא שכספי העמותה שימשו למימון בחירות."

המקרה הגיע לתביעה בבית המשפט המחוזי, ובפסק הדין הורתה השופטת לפרק את העמותה ולהעביר את התיק לבדיקה יסודית, על מנת לברר לאן נעלמו כספי העמותה: "העמותה הנ"ל תפורק בידי בית משפט על פי הוראות חוק החברות, תשנ"ט-1999 ופקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983. נושאי המשרה בעמותה יתייצבו מיד עם קבלת צו הפירוק במשרד הכונס הרשמי בתל אביב, וזאת כדי למסור כל מידע שיידרש בנוגע לעסקי העמותה. כן, יתייצבו המנהלים לחקירה במשרדי הכנ"ר בכל עת, לפי דרישתו."

יפה גולן מקדישה כבר שנים רבות למען זכויות כספיות של ניצולי שואה. מדובר בנושא רגיש בחברה הישראלית המשוסעת והגברת גולן לקחה על עצמה את הטיפול המסור בנושא. הסיפור מובא לפניכם בפרק.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - ללא מורא - פרקים 81-85 | עם התגים , , , , , , | להגיב

פרק 82 התנפלות תקשורתית מתוך ללא מורא/יפה גולן

יותר מכל ההתנפלות התקשורתית הזכירה לי את תקופת פרי. אף על פי שהייתי חזקה יותר מבחינה כלכלית לעומת התקופה שבה פרי רדף אותי, עדיין הרגשתי חסרת אונים מול התקשורת ומול הטענות הקשות. הציק לי מאוד שאנשים שלא הכירו אותי בחרו באופן אוטומטי להאמין לטענות הנבזיות נגדי.

במקום להיכנס לדיכאון ולהידרדר שוב לחוסר שליטה, החלטתי לבדוק אם מרכז הארגונים של ניצולי השואה שמטרתו להגן על ניצולי השואה והעומד בראשו, נח פלוג, אכן פועלים בתום לב. חיש מהר התברר שהאמת רחוקה מכך.

בוקר אחד הגיע למשרדי קצין בכיר, בנו של אחד מלקוחותי הוותיקים. אותו קצין סיפר לי בפליאה כי קיבל לביתו מכתב מעמותה לעובדי כפייה הפועלת ברחוב השרון בתל אביב, וזאת מבלי שמסר את כתובתו לאיש. הקצין סיפר לי שהתקשר לטלפון שצוין במכתב, ושם נאמר לו כי העמותה שייכת למרכז הארגונים של ניצולי השואה. בירור קטן העלה כי בעמותה היה חבר גם מזכ"ל מרכז הארגונים, נח פלוג.

המידע החדש הדהים אותי. הבנתי שככל הנראה מתבשל פה משהו הרבה יותר גדול ממה שתיארתי. במקביל לתוקפנות נגדי, מנסה מרכז הארגונים לרשום בעצמו ניצולי שואה ולייצגם, על אף טענתו כי ייצוג כזה הוא מיותר לחלוטין.

שוב גייסתי לעזרתי את גיל. הפעם שלחתי אותו לביקור במשרדי העמותה. "אני מבקש לרשום את אבי לקבלת הפיצויים," אמר גיל, ומסר את פרטיו של אחד הפקידים המבוגרים שעבדו במשרדי. לאחר ששילם ארבעים שקל כדמי רישום, שאל גיל אם העמותה אכן פועלת בהתנדבות. הוא נתקל בתשובה מתחמקת: "שכר הטרחה ייקבע בעתיד על ידי עורך דין בגרמניה," נאמר לו. "כרגע לא ברור על איזה סכום מדובר."

אם כן, מרכז הארגונים שהסיט נגדי את התקשורת ואת ניצולי השואה, היה רחוק מלהיות טלית שכולה תכלת. התחלתי להבין כי מדובר כאן בתחרות עסקית לשמה.

אולם הדברים לא הסתיימו כאן. מבדיקות נוספות שערכתי התברר כי מרכז הארגונים ועמותות נוספות הקשורות אליו אופיינו באי סדרים כספיים ומנהליים חמורים. בעקבות התלונה ששלחתי למשרד האוצר ולרשם העמותות, פורסם דו"ח חמור על תפקוד העמותה. דו"ח משרד האוצר גילה כי מרכז הארגונים שימש במשך שנים עמותת צינור, וחלק מהכספים שהתקבלו כתמיכה ממשרד האוצר הועברו בצורה לא חוקית לעמותות בת. הדו"ח אישר את רוב ממצאי והמליץ להסיר מהעמותה את האישור לניהול תקין, שבלעדיו אי אפשר ליהנות מתקציבי תמיכה ממשלתיים.

יפה גולן מקדישה כבר שנים רבות למען זכויות כספיות של ניצולי שואה. מדובר בנושא רגיש בחברה הישראלית המשוסעת והגברת גולן לקחה על עצמה את הטיפול המסור בנושא. הסיפור מובא לפניכם בפרק.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - ללא מורא - פרקים 81-85 | עם התגים , , , , | להגיב