יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 45 | חלק ב'

האזינו לפרק מספר 45 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

המשך מחלק א':

"הם באים אלייך בטענות כי הם מפחדים ממך, שלא תחשפי לאן הלכו הכספים של ניצולי השואה במשך השנים", אמרו לי רבים מלקוחותיי. מנגד, מי שלא הכיר אותי העביר ביקורת, "לא נהגת בתום לב, שיקרת אותנו", שמעתי מאנשים לא מעטים, גם מקרב לקוחותיי הוותיקים וגם ממי שלא התמצאו בנושא הפיצויים, והעדיפו להאמין לכתבה במלואה.

היה לי ברור כי המבקרים הולכו שולל על ידי הכתבה, ומצפוני היה שקט בכל הנוגע לעבודתי, אולם הרגשתי רע עם הפרסום השלילי. הרגשתי שהיוצרות התהפכו. דווקא אני, שנלחמתי למען רווחתם של ניצולי שואה וזכיתי להכרה רבה על כך, מוצגת לפתע כמי שמנצלת את אותם ניצולים.

יעקב לא התעצל והפיץ את הכתבה לכלי תקשורת רבים, שקפצו על המציאה כמוצאי שלל רב. כמעט כל עיתון ורשת רדיו חזרו על התחקיר וציטטו מתוכו כאוות נפשם. התחננתי לעיתונאים שיבואו ויבדקו מה באמת עומד מאחורי הקמפיין שמנוהל נגדי. רציתי להוכיח שמדובר במניעים אישיים של אנשי מרכז הארגונים, שלא רק טובת ניצולי השואה עמדה לנגד עיניהם. אבל ההתעלמות היתה כמעט מוחלטת.

לעיתונאים היה קל יותר למחזר את הטענות שהופיעו בכתבה של יעקב, ולהביא את תגובתי הקצרה בסוף הידיעה. ההתנפלות התקשורתית הזכירה לי את התקופה שבה רדף אותי עו"ד פרי. אף על פי שהייתי חזקה יותר מבחינה כלכלית, עדיין הרגשתי חסרת אונים מול התקשורת ומול הטענות הקשות. הציק לי שאנשים שלא הכירו אותי בחרו באופן אוטומטי להאמין לטענות הנבזיות נגדי.

במקום להיכנס לדיכאון ולהידרדר שוב לחוסר שליטה, החלטתי לבדוק אם מרכז הארגונים של ניצולי השואה, ששם לו למטרה להגן על ניצולי השואה, והעומד בראשו, נח פלוג, אכן פועלים בתום לב. חיש מהר התברר לי שהאמת רחוקה מכך.

בוקר אחד הגיע למשרדי קצין בכיר, בנו של אחד מלקוחותיי הוותיקים. אותו קצין סיפר לי בפליאה כי קיבל לביתו מכתב מעמותה לעובדי כפייה הפועלת ברחוב השרון בתל אביב, וזאת מבלי שמסר את כתובתו לאיש. הקצין סיפר לי שהתקשר לטלפון שצוין במכתב, ושם נאמר לו כי העמותה שייכת למרכז הארגונים של ניצולי השואה. בירור קטן העלה כי בעמותה היה חבר גם יו"ר מרכז הארגונים, נח פלוג.

המידע החדש הדהים אותי. הבנתי שככל הנראה מתבשל פה משהו הרבה יותר גדול ממה שחשבתי. במקביל לתוקפנות נגדי, נראה שמרכז הארגונים מנסה לרשום בעצמו ניצולי שואה ולייצגם, על אף טענתו כי ייצוג כזה הוא מיותר לחלוטין.

שוב גייסתי לעזרתי את גיל. הפעם שלחתי אותו לביקור במשרדי העמותה. "אני מבקש לרשום את אבי לקבלת הפיצויים", אמר גיל, ומסר את פרטיו של אחד הפקידים המבוגרים שעבדו במשרדי. לאחר ששילם ארבעים שקל כדמי רישום, שאל גיל אם העמותה אכן פועלת בהתנדבות. הוא נתקל בתשובה מתחמקת. "שכר הטרחה ייקבע בעתיד על ידי עורך דין בגרמניה", נאמר לו, "כרגע לא ברור על איזה סכום מדובר".

אם כן, מרכז הארגונים שהסית נגדי את התקשורת ואת ניצולי השואה, היה רחוק מלהיות טלית שכולה תכלת. התחלתי להבין כי מדובר כאן בתחרות עסקית לשמה.

אולם הדברים לא הסתיימו כאן. מבדיקות נוספות שערכתי התברר כי מרכז הארגונים ועמותות נוספות הקשורות אליו אופיינו באי סדרים כספיים ומנהליים חמורים. בעקבות התלונה ששלחתי למשרד האוצר ולרשם העמותות, פורסם דו"ח חמור על תפקוד העמותה. דו"ח משרד האוצר גילה, כי מרכז הארגונים שימש במשך שנים עמותת צינור, וחלק מהכספים שהתקבלו כתמיכה ממשרד האוצר הועברו בצורה לא חוקית לעמותות בת. הדו"ח אישר את רוב ממצאיי והמליץ להסיר מהעמותה את האישור לניהול תקין, שבלעדיו אי אפשר ליהנות מתקציבי תמיכה ממשלתיים.

אולם אנשי מרכז הארגונים לא התייאשו. לאחר שנשלל האישור על הניהול התקין, הגישה העמותה למשרד האוצר אישור על ניהול תקין שניתן לעמותה אחרת, כאשר בראש הדף מתנוססת חותמת מרכז הארגונים. משרד האוצר חשד כי מדובר בזיוף, ופתח בחקירה.

רשם העמותות ומשרד האוצר הזמינו דוחות ביקורת, ובהם התגלה כי המרכז גם העניק הלוואות בסך מאות אלפי שקלים לעמותות שונות, ולאחר זמן מה רשם את החובות כחובות אבודים. בכמה מהמקרים לא ברור מה נעשה בכספים שפוזרו. חשש לניגוד אינטרסים נמצא בעובדה שנח פלוג מכהן בתפקידים שונים בשלל עמותות נוספות, שלכמה מהן מרכז הארגונים נהג להעביר כספים. על פלוג ובעלי תפקידים אחרים כתב רשם העמותות: "העובדה שבמידה רבה אותן נפשות פועלות הן בעמותה והן בעמותות הקשורות, גרמה לניגודי עניינים המשליכים על היחסים הכספיים ביניהן".

עוד ציין הרשם: "עלו ממצאים חמורים בעניין מתן שכר מנופח החורג באופן מהותי מהסביר לעובדים ולנותני שירותים". בעקבות הממצאים הקשים קיבל על עצמו מרכז הארגונים תוכנית הבראה מרחיקת לכת, שכללה בין היתר ליווי של רואה חשבון מטעם רשם העמותות, שאישורו נדרש לביצוע כל פעולה העולה על סכום מסוים.

הגשתי תלונה נוספת לרשם העמותות על אי סדרים בעמותה בשם הפדרציה העולמית של ניצולי שואה יוצאי פולין. בעקבות התלונה הוגשה בקשה לפירוק נגד העמותה, ובין היתר נכתב: "התקבלו במשרדי הרשם מספר תלונות של יפה גולן מחברת יפה גולן בע"מ. עיקר התלונה הינה בעניין מבנה ברחוב דיזנגוף 158 (להלן 'המבנה'). על פי התלונה, שלוש מתוך ארבע הקומות במבנה הועברו לעמותה ללא תמורה, מהאגודה לעזרה הדדית של עובדי קופת חולים בע"מ שקיבלה את הנכס מהסוכנות היהודית. שתי קומות מתוך השלוש נמכרו בשנת 1990 בסכום שאינו משקף את ערכן האמיתי. שנתיים לאחר מכן נעלמו הכספים. עוד נכתב בתלונה כי על פי מאזני העמותה שילמה העמותה בשנים 1990 עד 1995 שכר דירה בגין הקומות שנמכרו. טענה נוספת שעלתה בתלונה היא שכספי העמותה שימשו למימון בחירות".

המקרה הגיע לתביעה בבית המשפט המחוזי, ובפסק הדין הורתה השופטת לפרק את העמותה ולהעביר את התיק לבדיקה יסודית, על מנת לברר לאן נעלמו כספי העמותה: "העמותה הנ"ל תפורק בידי בית משפט על פי הוראות חוק החברות, תשנ"ט-1999 ופקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג-1983. נושאי המשרה בעמותה יתייצבו מיד עם קבלת צו הפירוק במשרד הכונס הרשמי בתל אביב, וזאת כדי למסור כל מידע שיידרש בנוגע לעסקי העמותה. כן, יתייצבו המנהלים לחקירה במשרדי הכנ"ר בכל עת, לפי דרישתו".

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 41-45 | עם התגים , , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 45 | חלק ב'

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 45 | חלק א'

הפרלמנט הגרמני אישר הקמת קרן בשם "אחריות, זיכרון ועתיד" בחודש יולי 2000. הקרן, בסך עשרה מיליארד מארק, יועדה למתן פיצוי חד פעמי לניצולי שואה שהועסקו בעבודות פרך או בעבודות כפייה תחת השלטון הנאצי. האישור לא היה מובן מאליו. ארגונים רבים למען זכויות ניצולי השואה היו מעורבים במשא ומתן, וגם אני ניסיתי לסייע בעניין ועודכנתי בהתקדמות התהליך דרך הקשרים הענפים שלי בגרמניה.

בשלב זה ההליכים לקבלת הפיצוי החד פעמי כבר היו פשוטים יותר מבעבר; מי שראה את עצמו זכאי לפיצוי יכול היה לשלוח בדואר טופס, וכעבור זמן מה לקבל תשובה. הטופס היה פשוט יותר, אך עדיין דרש מילוי פרטים רבים באופן מדויק ומקצועי. הדיווחים על התקדמות המשא ומתן להקמת הקרן יצרו עניין רב, ורבים מלקוחותיי הוותיקים פנו אליי וביקשו, מקצתם אף התעקשו, שאייצג אותם בנושא.

בשל רגישות העניין יצרתי מנגנון המאפשר לכל נרשם לסגת מהתחייבויותיו כלפיי כמעט עד הרגע האחרון. למרות זאת, אלפי לקוחות, ותיקים וחדשים, העדיפו להפקיד בידי משרדי את הטיפול בבקשות, בידיעה שטיפול מקצועי עשוי להגדיל משמעותית את סיכוייהם לקבל את הפיצוי החד פעמי מהקרן. מי שנרשם דרכי ידע, שבמקרה של דחיית בקשתו הוא יקבל ייצוג בערעור באמצעות עורכי הדין שבמשרדי, שצברו שנים של ניסיון מול הגופים הרלבנטיים בגרמניה.

למען הסר ספק, ועל מנת לנהוג בהגינות המרבית, ציינתי בפני כל נרשם כי הבקשה לקבלת הפיצוי אינה מחייבת מעורבות מתווך, וכי יש אפשרות להתחיל בהליכים באופן עצמאי.

"לא משנה היכן תהיי ומה תעשי – את לעולם תמשכי אש", נהג לומר לי האסטרולוג אילן פקר. וכרגיל, הוא צדק. גם בסיבוב הזה נכונו לי הפתעות. ביום שגרתי אחד עברתי על ערימת הדואר שהגיעה למשרד והבחנתי בטיוטת מכתב שהיה ממוען אליי. חלק מהמכתב היה מודפס, וחלקו האחר עמוס בהערות שנרשמו בכתב יד. בכל מקרה, לא היה ברור מי הוא הכותב ומה מטרתו. "מעניין איזה קשקוש העבירו אליי בטעות", מלמלתי. שטף העבודה לא אפשר לי להקדיש תשומת לב מיוחדת למכתב המוזר. התעלמתי ממנו, והשלכתי אותו לפח בקוצר הרוח האופייני לי.

רחלי, אחת מעובדות המשרד, שידעה שלפעמים אני חותכת עניינים מהר מדי, לטוב ולרע, ראתה את המכתב מונח בפח. בלי לחשוב פעמיים הוציאה אותו והחלה לקרוא.

"אה", אמרה רחלי, "אחד הקשישים שלנו ודאי התקשה להשלים את המכתב ושלח אותו כמו שהוא".

רחלי החליטה לשלוח את המכתב למספר הפקס שצוין בראש העמוד, והוסיפה בתחתית את המילים הבאות: "לכבוד האדם ששלח את המכתב, אנא השאר את שמך, או מספר תעודת הזהות שלך, או מספר התיק במשרדנו, כדי שנוכל לאתר את הפרטים ולדעת במה מדובר. בתודה ויום טוב".

ברגע שבו ניגשה רחלי למכשיר הפקס כדי לשלוח את המכתב, עבר לידה גיל, אחד מעובדי המשרד. "יפה, שימי לב", עצר גיל את רחלי ופנה אליי בריכוז מוזר, "הפקס הזה הגיע אלייך בטעות. כאן כתוב שהשולח הוא אורי יעקב, והוא מפנה את המכתב לעורך דין החבר במרכז הארגונים".

פניו של גיל עטו ארשת חשדנית, ולא הבנתי מדוע. לי השמות לא אמרו דבר, וביקשתי ממנו הסברים. גיל סיפר לי שאורי יעקב הוא הדובר ועורך הביטאון של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, וכי המכתב מופנה לעורך דין ידוע, גם הוא חבר במרכז, אשר השתתף במשא ומתן על קרן הכפייה וקיבל שכר טרחה של עשרות אלפי דולרים.

למעט פרטים חדשים אלה, לא ידעתי דבר וחצי דבר אודות שני האדונים. הסקרנות החלה להתעורר. הצעתי לגיל לחפש את המעטפה שבה הגיע המכתב, אולי שם נמצא רמזים. לאחר כמה דקות איתרנו את המעטפה. היתה זו מעטפה של המוסד לביטוח לאומי בתל אביב. על גב המעטפה צוין: "המכתב הגיע בטעות לביטוח לאומי".

בשלב זה הסקרנות הפכה לחשדנות. עברתי שוב על המכתב, הפעם בעיון רב ובניסיון לגלות גם מה שנכתב בין השורות. ניסיתי להבין כיצד העניין התגלגל לפתחי, וכיצד אני קשורה לסיפור. גם לאחר קריאה מדוקדקת וארוכה למדי, הנסתר היה עדיין רב על הגלוי. נראה כי המכתב חובר על ידי אותו אורי יעקב, והנמען היה עורך הדין שהתבקש לאשר את תוכן וניסוח המכתב. המכתב כלל משפטים כמו "מן הראוי יהיה שלא תיגזל ממני כבשת הרש", ו"אין הצדקה לתשלום שכר כלשהו".

מהעובדה שהמכתב היה ממוען אליי ומתוך הקשרם של המשפטים הספורים שהיו ברורים, ניחשתי שמדובר בסוג של תלונה הקשורה לשכר הטרחה שאני גובה מלקוחותיי. משהו פה מסריח עד השמיים, אמרתי לעצמי. החלטתי לעבור לשלב האקטיבי של החקירה הקטנה, ונשבעתי למצות אותה עד תום.

ביקשתי מגיל להתקשר למרכז הארגונים. הוריתי לו להציג את עצמו כאדם המבקש ייעוץ. ביקשתי ממנו לספר שהוריו פתחו אצלי תיק במטרה לקבל פיצויים, ושהוא אינו יודע אם עליו לשלם לי את שכר הטרחה או לא. גיל ניהל את השיחה במקצועיות ובאמינות. במרכז הארגונים הפנו אותו מיד לאורי יעקב. ובנקודה זו הבנו שאנחנו בכיוון הנכון.

גיל התקשר לאורי יעקב, וזה שמח לקבל את פנייתו. "תראה, אני מתכוון לעשות מזה תחקיר. אני עובד על תחקיר בטלוויזיה על כל ההונאה שהיא עשתה פה", סיפר יעקב והמליץ לגיל, "אל תשלמו. אנחנו ניאבק בצורה כזו שהיא לא תעז לבקש את הכסף".

גיל מיהר לעדכן אותי בפרטי השיחה. "הוא נשמע לי אדם אובססיבי", הוסיף. "אני עדיין לא מבין בדיוק מה מניע אותו, אבל אין ספק שמאבק חדש ניצב בפתח. לפי תחושת הבטן שלי, יעקב ינסה להסית את כל לקוחותייך לא לשלם לך שכר טרחה", אמר גיל.

בשיחה אחרת עם גיל חזר יעקב על מטרתו: להרוס אותי, על שום היותי גנבת, רמאית ונוכלת. עוד סיפר לגיל על הכתבות שהוא מארגן באמצעי התקשורת, והפציר בו להתראיין בשם הוריו. למשמע בקשה זו גיל נסוג, בטענה כי הוריו מסרבים לשתף פעולה. יעקב התעקש, והציע שגיל ידבר עם כתבים ללא קשר להוריו, אך כמובן, גם להצעה זו גיל סירב.

ניסיתי להבין מהיכן נובעת הרשעות. משרדי לא גבה שכר טרחה גבוה יותר ממשרדים אחרים שפעלו בתחום. כמה מהם אף גבו שכר טרחה גבוה בהרבה. לקוחות הגיעו אליי מרצונם החופשי לאחר סדרת תקדימים חוקתיים שהשגתי בתחום הפנסיה הסוציאלית, ומשום שהשגתי פנסיה עבור אנשים שבקשתם נדחתה כאשר פעלו לבד או באמצעות גופים אחרים. לא רק זאת, אלא שכל אחד מלקוחותיי היה זכאי לבטל את תיקו בכל שלב ולא להיות מחויב בשכר טרחה כלשהו. הייתי משוכנעת שאני מפעילה עסק הגון לחלוטין. בנושא כל כך רגיש, מצפוני לא היה מאפשר לי לפעול אחרת.

לאחר זמן קצר התבהרה התמונה. אורי יעקב, שהיה גם עורך ביטאון ניצולי השואה "מזכר", שלח אליי רשימת שאלות נוקבות, וביקש תגובה מיידית. יעקב היה בטוח, כנראה, שזו הפעם הראשונה שאני שומעת את שמו. אבל אני הייתי מוכנה. ידעתי שכוונותיו אינן טהורות, וכי אין מדובר בתחקיר עיתונאי אובייקטיבי.

עתה גם הבנתי שהמכתב שהגיע אליי בטעות היה הבסיס להכנת כתבה משמיצה. את נסיבות הגעת המכתב אני יכולה לייחס רק לאצבע אלוהים וכעוד אחד מהנסים שקרו לי. אחרת, איך קורה שמכתב שהיה מיועד לעורך הדין מגיע בטעות בפקס לביטוח הלאומי, ושם אחד הפקידים העסוקים טורח להכניסו למעטפה ולשלוח אותה אליי? אלמלא מקריות מוזרה זו, לא הייתי יודעת מראש על הקמפיין המרושע שיעקב וחבריו מתכננים נגדי. הייתי עלולה לחשוב שהשאלות שהציג בפניי מרכז הארגונים הן אמיתיות ואינן קשורות לפעולה מכוונת כלשהי.

כעבור זמן קצר פורסמה ב"מזכר" כתבה ענקית נוטפת ארס תחת הכותרת "כמה מיליונים מרוויחה יפה גולן מכספי הפיצויים של עובדי הכפייה?" בכתבה, מאת אורי יעקב, צוטט מכתבו של ניצול השואה מאיר ברזילי, הדורש ממני "לוותר על שכר טרחה אשר אין הצדקה לשלמו". במכתב של ברזילי זיהיתי משפטים מוכרים, כמו "מן הראוי יהיה שלא תיגזל ממני כבשת הרש, אותה אני מקבל בערוב ימיי". אותם משפטים שהופיעו במכתב המשובש שחובר על ידי יעקב עצמו.

הכתבה ב"מזכר" עוררה הדים רבים בקרב ניצולי השואה. אלה שהכירו אותי מקרוב הביעו כעס וטענו שנעשה לי עוול נוראי.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 41-45 | עם התגים , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 45 | חלק א'

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 44

האזינו לפרק מספר 44 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

כניסתו לתוקף של חוק חדש הקשור לפנסיה הסוציאלית תרמה גם היא להחלטתי להשהות את העיסוק בדיאט דיל. החוק החדש, שאושר בשנת 1997, הוא תיקון והרחבה לאחד מחוקי הפנסיה שההרשמה לקבלתה הסתיימה בדצמבר 1990. החוק החדש יועד לניצולי שואה מגטו לודג' שהיה בשטח שסופח על ידי הרייך השלישי. לפי חוק זה, מי שעבד באזור הרייך לפני המלחמה, מגיל ארבע-עשרה, והמעביד הפריש עבורו ביטוח לאומי, היה זכאי לפנסיה סוציאלית גבוהה, בסביבות אלפיים מארק בחודש.

את התיקון לחוק הובלתי וקידמתי באופן אישי החל משנת 1991, בעקבות פניותיהם של לקוחות שביקשו את עזרתי. לאחר שהסתיימה ההרשמה בתאריך 13 בדצמבר 1990, היו מי שטענו כי אין זה הוגן שדווקא הם, שעבדו בגטו לודג' מגיל ארבע-עשרה וקיבלו על כך תשלום מהיודנראט, אינם זכאים לפנסיה. החלטתי לצאת למאבק עבור אותם אנשים. התמקדתי בגטו לודג', שהיה ידוע בהעסקת יהודים בתשלום. מי שעבד בגטו זה אמור היה להיות זכאי לקבל פנסיה, שכן הגרמנים, שנהנו מהתוצרת בגטו, היו למעשה המעבידים וחובתם היתה להפריש סכומים לביטוח הלאומי הגרמני בעבור העובדים.

אנשי המקצוע שעימם התייעצתי בנוגע לסיכויים לקבלת הפיצויים לעגו לי. בקשתי נראתה מוגזמת, לאור העובדה שאותם אנשים כבר קיבלו פנסיה מגרמניה בגין נזקי הבריאות מהם סבלו כעובדי כפייה. הפנסיה ניתנה על סמך ההנחה שלא קיבלו תמורה עבור עבודתם. והנה פתאום אני מבקשת פנסיה נוספת, מהביטוח הלאומי הגרמני, על כך שהניצולים עבדו מרצונם וקיבלו שכר. רבים אמרו לי שהשתגעתי או שאני מנסה להוציא בכוח כסף מאנשים. את מפיחה תקוות שווא באנשים, הרי ברור שהעניין הזה לא ילך, זה היה המסר שקיבלתי מהסביבה.

אבל אני התעקשתי. פרסמתי שקופיות בטלוויזיה ומודעות בעיתונים, קראתי לכל מי שעבד בגטו לודג' לבוא ולהירשם, כמובן על תנאי. התגובה לפרסום הצדיקה את תחושות הבטן שלי בנוגע לנחיצות התיקון לחוק. מאות אנשים הגיעו. העברתי את הבקשות לגרמניה, אך הן נדחו בזו אחרי זו. הביטוח הגרמני הזדעק, ושיגר אליי בשנת 1992 מכתב עוקצני: "הועבר אלינו מאמר אשר התפרסם בעיתונות הישראלית, לפיו את מנסה להשיג לקוחות, אשר חיו בשטחים המזרחיים המסופחים, ובמיוחד בגטו לודג', וגויסו לעבודות כפייה", כתב לי ד"ר לוהמן, מנהל מחלקת הביטוח. "מבלי להיכנס לאופן ניהול העבודה שלך, ברצוננו להודיעך על עמדתנו באשר לקביעת המצב המשפטי הביטוחי, על מנת למנוע תקוות שווא אצל הלקוחות שלך.

"הגיוס לעבודה של דיירי הגטו היהודים לא נעשה מרצונם החופשי, כי אם במסגרת יחסי כפייה ציבוריים וחוקיים. כאן לא חלים יחסי עובד-מעביד. מדובר יותר בעבודות כפייה, אשר חובת הביטוח לא חלה עליהן […] לא תיתכן גם הוספת התקופה כתקופת תעסוקה, הואיל והעסקה במסגרת יחסי כפייה ציבוריים חוקיים לא היתה חייבת בביטוח".

מכתבו של לוהמן היה נוקב ואף מעליב מעט, אולם למרות, ואולי בגלל, נחרצותו הגרמנית, החלטתי להגיש ערעור על כל החלטות הדחייה של הבקשות. הערעורים נידונו בבתי המשפט בגרמניה במשך שנים ואני עקבתי אחריהם מקרוב. בשלב מסוים ביקש ממני הביטוח הלאומי הגרמני להמתין עם התיקים עד למתן פסק דין לדוגמה אשר יהווה את הבסיס לחקיקה. הבנתי שנקודת המפנה הגיעה. בשנת 1997 התבשרתי שהחוק אושר בבית הנבחרים, הבונדסטאג. מאות הנרשמים וגם זכאים אחרים נהנו מהתיקון. מאוחר יותר החוק שופר, וקבע כי מי שעבד בגטו מגיל עשר יהיה זכאי לקבלת פנסיה.

היה זה שלב ראשון של המאבק. הקריטריונים הביורוקרטיים של הביטוח הסוציאלי הגרמני הציבו בפני ניצולי הגטאות קשיים רבים ונוספים. המשכתי לפעול במרץ, לאורך השנים, ולמעשה עד עצם היום הזה, כדי לעדכן את חוק הפנסיה הסוציאלית הגרמנית, בבתי המשפט בגרמניה ובזירה הפוליטית בגרמניה ובישראל.

אני שמחה שנפלה בחלקי הזכות להשתתף בתהליך פוליטי וכלכלי שמשפיע וישפיע על חייהם של רבים ועל יכולתם להזדקן בכבוד. לאורך השנים שבהן אני עוסקת בנושא, צברתי ידע רחב ומיומנויות עבודה ולמדתי להכיר לפני ולפנים את נושא הפיצויים והכספים שהגיעו לישראל. לא אחת נתקלתי במצבים שבהם נדרשה התערבותי, והשתדלתי תמיד לעשות כמיטב יכולתי.

בסוף שנות התשעים, פנו אליי לקוחות בשאלה מדוע ממשלת ישראל אינה מחלקת את הכספים שממשלת שווייץ תרמה לניצולי שואה נזקקים. בדיוק כשהתחלתי בבחינת הנושא לעומקו, הגיע אליי עיתונאי שווייצרי שסיפר לי שהכספים כבר חולקו מזמן בכל העולם, למעט בישראל. התברר שהסכום האדיר, בסך שישים מיליון דולר, שוכב יותר משנה וחצי במשרד האוצר ואינו מגיע ליעדו.

רתחתי למשמע הדברים. הרי מדובר בקשישים שעוד מעט כבר לא יוכלו ליהנות מהכסף המגיע להם. "הכספים שוכבים באוצר כאבן שאין לה הופכין", כתב עורך הדין שלי לשר האוצר דאז, מאיר שטרית. "בינתיים הזמן עובר, האנשים אינם נעשים צעירים יותר, וחלקם הלכו לעולמם. מרשתי רואה לעצמה חובה ציבורית ומוסרית ראשונה במעלה לטפל באופן דחוף בנושא זה".

לאחר שליחת המכתב פרסם משרד האוצר בעיתונים הזמנה להתקשר למרכז מידע בנושא, אולם המתקשרים נתקלו בהודעה מוקלטת המזמינה אותם לשוב ולהתקשר בעוד חודש וחצי. חשבתי שמדובר בתרגיל מיותר ובניסיון לעכב את התשלום. פניתי לשר האוצר פעם נוספת, תוך רמיזה שחוסר פעולה מיידית ימריץ אותי לפנות לבית המשפט. בתוך יומיים החלה חלוקת הכספים.

באופן דומה עזרתי לקדם את חלוקתם של מיליוני השקלים שהוחזקו בקרן סלומון של משרד הרווחה, שנועדה לסייע במימון אביזרי עזר שיקומיים ליוצאי גרמניה ולילדיהם. כספים התקבלו לקרן בשנת 1997, אולם רק לאחר פנייתי בשנת 1999 הודיע משרד הרווחה שהקרן תתחיל בחלוקה מיידית, וכי העיכוב נוצר בשל בעיות כוח אדם.

אחד המקרים העצובים שבהם נתקלתי היה של ניצול השואה יעקב ספיבק, אשר פנה אליי בבקשה לעזרה. סיפורו ריגש אותי וגרם לי לתחושה קשה. משפחתו של ספיבק הושמדה באושוויץ. כנפגע רדיפות הנאצים היה זכאי לקצבת נכות של עשרים וחמישה אחוז, כשמונה מאות שקל בחודש. לרוע מזלו, נפגע ספיבק בראשו ובאוזניו בפיגוע בדיזנגוף סנטר. מובן שבשל פציעתו בפיגוע הטרור היה זכאי לפיצוי גדול, אולם החוק הישראלי קובע שאזרח אינו זכאי לכפל קצבאות. ספיבק נאלץ לבחור בין קצבת נפגע רדיפות הנאצים לקצבת נפגעי טרור.

הביטוח הלאומי היה אטום למקרה החריג של ספיבק, והודיע לו כך: "מאחר שהינך מקבל תגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, הברירה בידיך לפי סעיף 17 א' לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, לבחור בין התגמול הנ"ל לבין התגמול כנכה פעולות איבה". כשספיבק השתחרר מבית החולים, הוא חתם על ויתור על קצבת נפגעי הנאצים לטובת פיצוי חד פעמי של שבעים אלף שקל בשל הפציעה. מצבו הכלכלי הקשה הביא אותו למצב שבו נאלץ להסכים לקבל את הפיצוי בתשלום אחד ולוותר על הפנסיה.

"הסובבים אותי אמרו לי שלא יכול להיות שפציעה ממחבל באה על חשבון הסבל מהנאצים. אמרו לי שלא הבנתי טוב", סיפר ספיבק לעיתונאי שלמה אברמוביץ' מ"ידיעות אחרונות" שסיקר את הפרשה. "הנאצים הרגו לי את המשפחה, המחבל לקח לי את השמיעה ועכשיו החוק והביורוקרטיה פגעו לי בנשמה ולקחו ממני את שארית הכבוד". בנוסף לדבריו המצמררים של ספיבק, נודע לי שגם הורים שכולים שאמורים היו לקבל פיצוי נאלצו לוותר על הקצבה של ניצולי השואה. לא האמנתי למשמע אוזניי.

ספיבק ביקש עזרה מחברי כנסת ומשרים, ללא הועיל. כשהגיע למשרדי החלטתי למצות את כל האמצעים כדי לעזור לו, ובעקיפין גם לאחרים. פניתי לעזרתה של ועידת התביעות בישראל, וביקשתי שאם בסופו של דבר המדינה לא תאשר כפל קצבאות, יאפשרו לו לקבל קצבה מקרן סעיף 2 של ועידת התביעות. יו"ר ועידת התביעות, חיים הולר, הבטיח לעשות את כל אשר יהא בידו על מנת לסייע; ואכן הוא השיג אישור מזורז לקצבה נוספת של חמש מאות מארק בחודש.

בו בזמן פניתי לחבר הכנסת שבח וייס ולפוליטיקאים נוספים. הייתי בטוחה ששבח וייס, הידוע ברגישותו המיוחדת לנושא השואה, ישמח לפעול לקידום העניין. ואכן, כחודש לאחר תחילת פעילותי, באוגוסט 1998 צפיתי בערוץ הכנסת, וראיתי את חבר הכנסת וייס נואם בנושא. התרגשתי מהתמיכה המתגבשת. בסופו של דבר, הצלחנו להוביל שינוי במצב, אולם מי יודע כמה אנשים קופחו וכמה הורים שכולים נאבקו לחינם בממסד, כדי לקבל את התשלום המגיע להם.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 41-45 | עם התגים , , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 44

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 43

האזינו לפרק מספר 43 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

להגשים

בשנת 1996, החלטתי להיכנס ליזמות בתחום הטכנולוגיה. הייתי מבוססת כלכלית והתביעות היו כבר כמעט כולן מאחוריי. תכננתי לפתח מחשבון בריאותי חדשני, מחשבון אישי שיסייע לכל מי שנמצא בדיאטת הרזיה או בדיאטה רפואית, לספור קלוריות ולפקח על כמויות הסוכר, החלבונים והשומנים שהוא צורך. למעשה, הפטנט היה חלום שהיום אפשר להגשים בקלות עם כל טלפון חכם. לא התמצאתי בתחום הטכנולוגיה, אך ידעתי בדיוק מה אני רוצה שהמכשיר יכלול: חישוב צריכת נוזלים, תזכורת לנטילת תרופה, מאגר נתונים על מאות מוצרי מזון, מעקב אישי ועוד. רשמתי פטנט, שכרתי אנשי מקצוע לפיתוח המוצר ויצאתי לדרך עם חברה חדשה, דיאט דיל שמה.

ביום שישי הלכתי לבית הקברות, לספר לאמי על החברה החדשה. ביקשתי את ברכתה ומשם המשכתי לבנק כדי לחתום על מסמכים לפתיחת חשבון חדש לחברת דיאט דיל. את המסמכים הכינה הפקידה מבעוד מועד, על פי בקשתי, כדי לחסוך בזמן. הגעתי אל הסניף וקיבלתי את הניירות לידיי. ראיתי את המספר 404049, מספר הדומה למספר תעודת הזהות שלי 404053. הבנתי שנפלה כאן טעות.

"מספר תעודת הזהות שלי הוא 404053", אמרתי לפקידה, "אבל כאן נכתב בטעות המספר 404049".

"זה לא מספר תעודת הזהות", צחקה הפקידה, "זה מספר החשבון. המחשב פולט את המספר, באופן שרירותי".

החוורתי כולי, "404049 הוא מספר תעודת הזהות של אמי, עליה השלום", אמרתי לפקידה, "כרגע חזרתי מבית הקברות לאחר שביקשתי ממנה את ברכתה". הפקידה כמעט התעלפה. וכך גם אני. מדובר היה במספר אקראי, אפילו לא חלק מסדרה. הסיכוי לקלוע בול לשש ספרות הוא אחד למיליון, וזאת בהנחה שהבנק נותן סדרות של מספרי חשבון בני שש ספרות בלבד. אם המספר הוא חלק של סדרה בת עשר ספרות, הסיכויים לקלוע במדויק לאותו מספר הם אחד לעשרה מיליארד. הסתברות בלתי נתפשת. כמה שנים מאוחר יותר שאלתי אם נוספו מספרים לאותה סדרה, ושוב נעניתי באותה תשובה, המספר היה אקראי לחלוטין.

מספר החשבון הגורלי היה תשובתה של אימא לשאלתי וברכת הדרך שהעניקה לי. ידעתי שהפרויקט יכול להצליח וכך גם היה. מחשבון דיאט דיל הסתמן כהצלחה מסחררת כבר בשלב הפיתוח. הפטנט זכה בפרס בתערוכה בינלאומית להמצאות שנערכה בז'נבה שבשוויץ בשנת 1997, ובתערוכות ברחבי העולם עמדו בתור כדי לראות את המצגת. הביקוש למוצר הדהים אותי. איש עסקים יווני הזמין שלוש מאות אלף מכשירים. הוא ביקש התחייבות ללוח זמנים קשיח, שאם הייתי מפרה אותו הייתי נקנסת בסכום גבוה. דחיתי את העסקה.

יום אחד הופתעתי לקבל טלפון מסעודיה. על הקו היה איש עסקים בשם חאמד, ששמע על המחשבונים והיה מעוניין לבצע הזמנה בהיקף רחב. קבענו להיפגש בירדן. נסעתי עם אירן, עורכת הדין הצמודה שלי, שעבדה במשרדי. חיכינו לחאמד בלובי המלון המפואר שבו קבענו להיפגש. לפתע הופיעה משלחת, ובראשה גבר לבוש בגלבייה וכאפייה לראשו. חאמד הזמין אותנו להצטרף אליו לארוחה. לפי המכוניות שהמתינו בכניסה הבנו שמדובר באיש עשיר. נכנסנו לאחת המכוניות ובמשך זמן רב נסענו במהירות למקום לא ידוע. עד היום איני יודעת מהיכן שאבתי את האומץ להתלוות לאנשים זרים במדינה עוינת, שהובילו אותי למקום כה מרוחק מהעיר. למרות הכול, בדרך ניצלתי את הידע שלי בערבית כדי לשבור את הקרח ולהכיר את המנטליות הסעודית. לא חסכתי בשאלות. חאמד התגלה כאדם משכיל ואיש עסקים מבריק. הראיתי לו את המחשבונים החדשים. הוא הסתכל בעניין רב, חייך, אך לא שאל דבר. נפרדנו בידידות רבה וקבענו לשוחח בקרוב.

כעבור יומיים הוא התקשר. "אני מעוניין לבצע הזמנה גדולה", אמר. "בואי ניפגש שוב בירדן". שמחתי מאוד. סוף סוף רואים את פירות השלום גם בתחום הכלכלי. כמה הוא הולך להזמין? שאלתי את עצמי. מאה אלף יחידות? שלוש מאות אלף? ואולי בכלל מיליון?

נפגשתי עם חאמד באותו מלון, מלאת ציפייה להזמנה הגדולה. מבע של תדהמה התפשט על פניי כששמעתי את דבריו. "רק תנקבי במחיר שאת רוצה עבורך, ואני אסדר לשנינו בית מלכים פה בירדן. התרשמתי ממך לטובה. קשה למצוא נשים כמוך. בואי להיות איתי".

"אבל", ניסיתי להחליף נושא, "מה עם המחשבונים?"

"אל תדאגי יפה, אם תבואי, אעזור לך בכל עסקייך ולא תהיה לך כל דאגה". לאכזבתו הרבה, סירבתי בכל תוקף להצעה, בעודי המומה לחלוטין. חאמד הבין ונפרדנו בידידות.

דיאט דיל צבר תאוצה, אך למרות ההתחלה המבטיחה, בסופו של דבר נאלצתי לגנוז את הפרויקט. כשקיבלתי את דגם המוצר המוגמר לידיי התאכזבתי. המחשבון היה איטי, מסורבל ורחוק מלהיות מושלם. לא היינו ערוכים לביקוש הרב והוריתי לעצור את כל ההזמנות עד שיבוצעו שיפורים מרחיקי לכת. לאחר זמן קצר שכרתי מהנדס מחשבים כדי שימשיך לפתח את המוצר, אך הוא נטש באמצע התהליך משום שהיגר לארצות הברית. החלטתי להקפיא את הפיתוח. הפטנט רשום וידעתי שאוכל לחזור אליו בעתיד.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 41-45 | עם התגים , , , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 43

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 42 | חלק ב'

האזינו לפרק מספר 42 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:


העיתונות התייחסה לנושא בהרחבה. כל אותם עיתונאים שפרסמו ללא הרף את האשמותיו של עו"ד פרי נגדי, גילו פתאום את האור וסיפקו לי במה להשמיע את דבריי. בעיתונים של יום המחרת הייתי מרואיינת מבוקשת. "אני מאושרת שהצדק ניצח", אמרתי. "כל השנים האלה זעקתי את זעקתם של הזקנים שבאו אליי בבכי לקבל ייעוץ. לקוחות שהכירו אותי מעבודתי אצל פרי פנו אליי בכל מיני שאלות ובירורים. השאלות העלו את חשדי. הבנתי שמרמים את האנשים. פניתי לגרמניה כדי לברר פרטים לגבי תיק מסוים, ושלחתי להם מכתב שבו ציינתי שהארגון מרמה את האנשים בארץ. גם את הלקוחות הזהרתי מפני פרי. הוא הגיש נגדי כשתים-עשרה תביעות".

יום לאחר מתן פסק הדין עליתי לירושלים, לעימות טלוויזיוני מול פרי. הוא דיבר מתל אביב ודמותו נשקפה על המסך. במהלך העימות הבטחתי להגיש תביעה ייצוגית נגד הארגון למימוש האמנה, בשם האנשים שנפגעו, ואילו הוא התמקד בגניבת הרשימות. למעשה, הוא עבר לעמדת התגוננות. הוא הוציא סכומי עתק כדי לשקם את תדמיתו הפגועה והודיע שיערער על פסק הדין.

למרות המכה התדמיתית שחטף, עו"ד פרי לא התייאש והמשיך לתבוע. הוא הגיש נגדי תביעות וקובלנות פרטיות חדשות בנושא גניבה, מרמה והתחזות. אולם הפעם, לאחר פסק הדין, הייתי כבר מחוזקת, וגם התקשורת התייחסה אליי ביתר הגינות ונתנה ביטוי גם לצד שלי.

לאחר פרסום פסק הדין, התייחסו אליי כולם כאל מומחית בתחום הפנסיות. "אם יצאת נגד פרי הגדול וניצחת, את יכולה לעשות הכול", אמרו לי. המשרד הפך למקום עלייה לרגל. החלו לפקוד אותי המוני מברכים, גם כאלה שלא היה להם קשר לפנסיה. הגיעו אפילו אנשים מכפר שלם, שידעו ששם העברתי חלק נכבד מילדותי. בעיני רבים הייתי לגיבורה. כשבוע לאחר הקראת פסק הדין הלכתי לקנות לבני שטיח בדיזנגוף סנטר, וכאשר המוכר ראה את שמי רשום על הצ'ק, הוא התנפל עליי בחיבוקים ונשיקות וסירב לקבל תשלום עבור השטיח. "את עשית דבר שמצריך אומץ רב, וכבוד גדול הוא לי לשרת אותך", אמר בהתרגשות. רק אז הבנתי באיזה עצב רגיש של החברה הישראלית נגעתי.

לא רק התקשורת והרחוב הישראלי שינו את יחסם, אלא גם הארגונים העולמיים שעסקו בנושא הפנסיה. הגופים השונים בגרמניה נהגו להתייחס אליי בספקנות מה. כשהייתי מגיעה היו אמנם מקשיבים לי, אך לא זכיתי להתייחסות המכובדת לה זכה פרי. לאחר מתן פסק הדין הפכתי לגורם בכיר בנושא הפנסיה. זכיתי לקבלת פנים חמה ולבבית אצל כולם. בביקורי הראשון בברלין לאחר מתן פסק הדין, נפגשתי עם מנהל בביטוח הלאומי. לא אשכח כיצד פתח את מגירת שולחן הכתיבה הכבד, ושלף ממנה תרגום לגרמנית של דברי שטרוזמן. מאוד התרשמתי מכך.

פסק הדין חיזק אותי וביסס את מעמדי, ותרם רבות לשיפור הביטחון העצמי שלי. צחוק הגורל הוא שאני חייבת הרבה מכך לפרי. בלעדיו לא הייתי נקלעת לעיסוק בפנסיה. אלמלא האובססיה שלו לרדוף אותי, לא הייתי נדחקת לפינה ולא היה עולה על דעתי לרדת לעומקם של דברים ולהגיע לחשיפת האמת. כמו חלקים של פאזל המצטרפים זה לזה, התחלתי להבין כיצד פעל פרי ואיתי עוד רבים אחרים. מבנה ההלוואות הסבוך יצר מלכודת ללא מוצא בעבור הלקוחות. אט אט עלו חשדות נוספים ועמוקים גם אצל רשויות החוק. אלה נפנו לבדיקה רצינית ומעמיקה של הממצאים. לאורך סוף שנות התשעים התנהלה חקירה מקיפה, ובשנת 2001 הגישה מדינת ישראל תביעה פלילית נגד ישראל פרי והארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי ישראל-מערב גרמניה.

מדינת ישראל ניהלה את המשפט נגד עו"ד ישראל פרי משנת 2001 ועד 2007. בכתב האישום, מדינת ישראל נגד ישראל פרי והארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי ישראל-מערב גרמניה, נכללו עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, תיווך בביטוח שלא בהיתר, עיסוק בביטוח, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. שמיעת התיק, בפני כבוד השופט זכריה כספי, בבית המשפט המחוזי תל אביב, נמשכה שבע שנים תמימות. באלפי עמודים, מגולל פרוטוקול המשפט את הפרשה המסועפת והחמורה. היה זה אחד התיקים הגדולים ביותר של המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, מבחינת היקף הפרשה ומבחינת הסכומים שבהם דובר.

הפעם יצא פרי, למוד הקרבות והמאבקים המשפטיים המפולפלים, להילחם על חייו. כשהוא מלווה כמו תמיד בסוללת עורכי דין מהשורה הראשונה, הגן על עצמו בכל כוחותיו ובכל הדרכים האפשריות. אך הכרעת הדין שפורסמה באוקטובר 2007 היתה חד משמעית. פרי והארגון נמצאו אשמים ברוב העבירות. במסמך הארוך מגולל כבוד השופט את פרטי הפרשה המורכבת והסבוכה. פרי הפעיל מערך חובק עולם, קפדני, מתוכנן ושיטתי, שבעזרתו הצליח לגנוב כספים בסכום כולל שהוערך בשמונה מאות ושבעים מיליון שקל. עשרים שנה מאוחר יותר אני מבינה היטב, כי התמודדתי עם אויב גדול, שתלטני ומתוחכם מכפי שיכולתי לשער.

לא הייתי היחידה שעברה קשיים כה רבים בהתמודדות עם עו"ד פרי. הזעם הדורסני והמניפולציות הקשות היו מנת חלקם של אנשים נוספים. למשל, מרטין הֵקֵה, יועץ פיננסי מגרמניה, שעבד בבנק הגרמני BHF, ניהל משא ומתן מול פרי מטעם הבנק, ולאחר מכן עבר לעבוד איתו במשך כחמש שנים. בין השניים נרקמו יחסים טובים, והקה היה לשותף קרוב ואיש סוד. בשנת 1999, לאחר שנפתחה החקירה נגד פרי ולאחר שנערכו חיפושים בביתו ובמשרדו של הקה, יחסיהם עלו על שרטון. נדמה כי הקה ידע מעט יותר מדי. סדרת המגעים שהתקיימה לאחר מכן בין השניים הביאה לאישום בעבירות שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה.

אחד מרגעי השיא בפרשה הוא מפגש שהתקיים בקיץ 1999 בחדר בבית מלון בציריך, ושאותו כינה הקה "פגישת הסטריפטיז". עם תחילת המפגש, פתח עו"ד פרי את חולצתו וחשף את פלג גופו העליון, תוך שהוא דורש מהקה לעשות כמוהו, כדי לוודא שאינו נושא מכשירי הקלטה על גופו.

פרי הציע להקה שלושה וחצי מיליון מארק, שישולמו בפרישה לשבע שנים, בתנאי שיפעל בהתאם להוראותיו בעניינים המשפטיים. הוא אף דרש לקבל ממנו, במהלך שהוגדר על ידי השופט כ"פעילות עבריינית", הודאה בכתב בגניבה, שאותה ישמור בכספת.

נזכרתי בגברת גוטליב, הלקוחה התמימה לכאורה שנשלחה אליי והיתה מחוברת כולה למכשירי האזנה. הבנתי כי אין קץ למעלליו של איש זה וכי דרכי הפעולה הפתלתולות שבהן הוא נוקט חוזרות על עצמן שוב ושוב.

הכרעת הדין עוררה הדים קשים בציבור. כתבה גדולה שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" באותם ימים הציגה צילומים ותיאורים מפורטים של הדירה המפוארת של עו"ד פרי במגדלי אקירוב בתל אביב, המוערכת בשווי של חמישים מיליון דולר. "כיור מזהב, יצירות אמנות במאות אלפי דולרים", הדהדו הכותרות. העושר מנקר העיניים שמקורו בכסף שנלקח במרמה נחשף קבל עם ועדה. ואיש לא נותר אדיש.

טחנות הצדק המשיכו במלאכתן, ולדיון הטיעונים לעונש, שהתקיים בינואר 2008, החלטתי להגיע בעצמי. קהל רב גדש את מסדרונות בית המשפט, עד כי הוחלט להעביר את הדיון לאולם גדול יותר. גם זה היה צר מלהכיל את עשרות הנוכחים ונציגי התקשורת. לא היה אפשר להכניס סיכה. רבים בקהל היו אנשים מבוגרים, בשנות השבעים, השמונים והתשעים לחייהם. קשישים שבעי תלאות ומרורים שהגיעו אל היכל הצדק כדי לקבל את יומם. מחוץ לאולם, אדם אחד שלא עמד בהתרגשות ובמתח התעלף.

לא ראיתי את עו"ד פרי שנים רבות והייתי נרגשת ומתוחה. האדם שבגללו סבלתי כל כך הרבה, מתחנן כעת על חייו בבית המשפט. בתוך המהומה שבאולם הדיונים, מעט לפני תחילת הדיון, נפגשו מבטינו לשבריר אחד של שנייה, והגלגל התהפך. התבוננתי בו כפי שהוא תמיד התבונן בי, באותו מבט ביקורתי וקר, כמעט אדיש, ובתגובה פניו נמלאו בוז ותרעומת. זה היה רגע מאוד לא נעים. מערבולת של רגשות הציפה אותי. פחד, הקלה, עצב וגם רחמים.

הדיון היה ארוך, ובזה אחר זה עלו ובאו עדים מטעם ההגנה שניסו לרכך את דעת בית המשפט, רגע לפני מתן גזר הדין. אחרון בתור, לאחר כל העדים, עלה עו"ד פרי לומר את דברו מול בית המשפט. "אני עומד בפניך אדוני השופט, ויודע כי רק דברים היוצאים מהלב ייכנסו ללבך", אמר בכבדות. "מחמת התרגשותי ועייפותי במעמד קשה זה, אם לא אקרא את דבריי מהכתב שהכינותי, ייעתקו המילים מפי. קשה עליי המעמד הזה, קשה מכל". כך אמר והמשיך להקריא את דבריו מהכתוב.

לאחר כחודש, בפברואר 2008, ניתן גזר הדין, שאינו משתמע לשתי פנים. כבוד השופט זכריה כספי כתב בהחלטתו: "הנאשם חטא בשניים אלה: הוא לא פעל ביושר, ואף זו לשון המעטה, והוא פגע באחרים. […] אפשר לראות, באופן ברור, כי כמעט בכל פעולה שלו […] ניכר רצונו להפיק רווחים ולעתים עד כדי תאוות בצע ממש". ובמקום אחר כתב השופט: "הנאשם לא הסתפק באי גילוי בלבד, אלא טרח והטעה, שיקר ורימה, עיוות והציג מצגי שווא". בסיומה של הפרשה, נגזר על פרי עונש מאסר בפועל של שתים-עשרה שנה, וקנס בסכום כולל של כעשרים ושניים מיליון שקל. על הארגון הוטל קנס של שני מיליון ושש מאות אלף שקל. בניסיון אחרון, ערער פרי לבית המשפט העליון, וכעבור שנה קיצר העליון את עונש המאסר לעשר שנים.

כיום, משחלפו שנים רבות ובמבט נוסף לאחור, חשוב לזכור, כי בתחילת דרכו של עו"ד ישראל פרי בתחום הפנסיה הגרמנית מעשיו היו טובים ודרכו נכונה. ראוי לציין, כי פעולתו היטיבה עם רבים, וכך קבע גם בית המשפט. בלעדיו, לא היתה מתממשת תוכנית הפנסיה. הוא הביא את הפרטים לידיעת הציבור, הוא הפיץ וקידם את הנושא במרץ, וסייע בהלוואות להשקעת הסכום ההתחלתי למי שחסרו את האמצעים. הוא פעל במקום שבו המדינה גילתה אוזלת יד ואף הערימה קשיים כאשר לא התירה להוציא כספים לחו"ל. הוא פנה לבג"צ, נאבק והתעקש והביא למעשים ולתוצאות בשטח. קצבאות הפנסיה מבטיחות קיום בכבוד למבוגרים וקשישים רבים. אלמנות שנותרה להן רק קצבת ביטוח לאומי ממשיכות לקבל שישים אחוז מהפנסיה של הבעל, תמיכה כלכלית שמצילה אותן מחיי עוני. רבים חייבים לעו"ד פרי את קיומם בכבוד לעת זקנה. על תרומתו לאזרחי המדינה יכול היה לקבל את פרס ישראל. אך למרבה הצער, החיובי שבמעשיו נשכח וירד לטמיון משום שסטה מדרך הישר.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 41-45 | עם התגים , , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 42 | חלק ב'

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 42 | חלק א'

 

רוב התלונות, הקובלנות, התביעות וצווי המניעה שהוגשו נגדי התנקזו לתיק אחד מרכזי, אותו ניהל השופט אורי שטרוזמן עד שנת 1991. ההכרעה בתיק ניתנה בספטמבר 1993, אבל אני כבר קיבלתי תחזיות. האסטרולוג הצמוד שלי, אילן פקר, העריך שפסק הדין יהיה חצי חצי, כלומר שבנקודה העיקרית והחשובה אזכה, אולם יהיה משהו קטן שיעיב על שמחתי. וכך היה.

באוקטובר 1993, לאחר שש שנים ארוכות של מאבק משפטי, התכנסנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב להקראת פסק הדין של השופט שטרוזמן. השופט סיכם את טענותיהם של הארגון, של עו"ד רפנהגן ושל חברת ההלוואות BGA נגדי לשלוש תביעות. בפסק הדין סוקר שטרוזמן בהרחבה את תולדות תוכנית הפנסיה הגרמנית, את מימון ההשקעה ברכישת הזכויות ואת תוכנית המימון.

"פעולותיו הראשונות של הארגון היו מבורכות מבחינת הציבור המעוניין בפנסיה ונושאות רווחים שאין עליהם שום טרוניות", כותב השופט שטרוזמן, "החזות החיצונית, מראה העין, של פעילות הארגון כפי שמשתקפת מדברי עו"ד פרי היא דאגה רבה, מחשבה עמוקה ופעילות ענפה ברחבי תבל לטובת אזרחי ישראל הזכאים ומבקשים ליהנות מהפנסיה הגרמנית". בהמשך מציין שטרוזמן: "הארגון התחזה בפני הציבור בישראל בכלל, והפונים לשירותיו בפרט, כמי שמייצג את עניינם של מבקשי הפנסיה הגרמנית, אשר טובתם היא בראש מעייניו".

שטרוזמן הביא כדוגמה את המקרה של יעקב קודלו: "במקום תשלום של כאלף מארק גרמני לחודש כפנסיה חודשית […] לא זכו (קודלו ואחרים) אלא באפס קצהו של סכום הפנסיה המובטחת בסך של מאה מארק גרמני לחודש ותו לא. ואילו חברת BGA וחברת BGF, המזוהות בעיניהם עם הארגון, מנצלות את זכאותם לפנסיה להתעשרותן".

שטרוזמן מתאר את מצב הדברים העגום בפירוט: "התמונה המצטיירת היא ניצול הארגון את זכותם של לקוחותיו להשתתפות בתוכנית הפנסיה הגרמנית, כמנוף להוצאת כספים מהביטוח הלאומי הגרמני לחברות האשראי BGA ו-BGF, ומהן לעצמו. השימוש בשמותיהם, דמויותיהם וחתימותיהם של הלקוחות נעשה לצורך בניית מערך גבייה בו זורם הכסף בשני מסלולים: האחד מהביטוח הלאומי הגרמני ישירות לחברת BGF והשני מהביטוח הלאומי הגרמני דרך חשבון מעבר של הלקוח לחברת BGA. משתי חברות אלה נמשכת זרימת כספים לארגון, כאשר הלקוחות כבולים לחברות האשראי במערכת מכוסה ומגובה בהסכמים, ייפויי כוח, התחייבויות ומסמכים המבטיחים את הזרימה השוטפת בכל חודש".

שטרוזמן קובע: "למשמע העדויות וניתוח ההסכמים ברור שהארגון ואנשיו נהגו שלא כהלכה בלקוחותיהם, והפרו את מצוות תום הלב, המחייבת אותם במשא ומתן עם הלקוחות לפני החתימה על הסכמי הייצוג והסכמי ההלוואה ובמימוש ההסכמים".

כמו כן קובע השופט: "היו לארגון טובות הנאה נכבדות מהתקשרויותיהם של לקוחותיו עם עו"ד רפנהגן וחברות האשראי […] ומביטוח החיים שנעשה להבטחת תשלום יתרת החובות במקרה של פטירה". את נושא גביית פרמיות הביטוח כינה השופט "ניגוד עניינים בולט עד כדי מעילה באמון הלקוח".

בהמשך פסק הדין מתייחס שטרוזמן לנושא המכתב של גברת גוטליב, שבגינו תבע אותי פרי על הוצאת לשון הרע: "אין ספק שהביטוי 'בגלל הרמאויות שמתבצעות פה בישראל' המופיע במכתב מכוון לפעילות הארגון", קובע שטרוזמן. "במשלוח מכתב זה, הנחזה כמכתב חתום על ידי ד"ר גוטליב, נעשה מעשה זיוף והאפשרות שגב' גולן סברה שד"ר גוטליב יהיה מעוניין במשלוח מכתב זה אינה ממעטת מאחריותה למעשה המרמה ופרסום לשון הרע במכתב, למרות שאינו נושא את שמה אלא את שמו.

"ייחוס מעשי רמאות לארגון הוא כמובן פרסום לשון הרע עליו, והשאלה היא האם יש אמת בפרסום", ממשיך שטרוזמן. "עתה משהוברר שהפר הארגון את חובת הנאמנות שלו כלפי לקוחותיו ולא גילה להם את קשריו וטובות ההנאה הניתנות לו בחברות האשראי וכתוצאה מכך נחזה כמי שטובת הלקוחות בלבד היא בראש מעייניו ואין לחשוש לאפשרות שטובתם איננה עשויה להיות טובתו – אינני מוכן לקבוע שאין אמת בייחוס מעשי רמאות לארגון.

"אין ספק שגב' גולן היתה משוכנעת באמיתות דבריה על 'הרמאויות שמתבצעות פה בישראל' ושכנוע זה […] הוא נימוק לקולה בפסיקת הפיצויים. […] כך סבורני שעתה, אחרי שפעילות הארגון נחשפה כמתואר בפסק דין זה הודות למאבקה של הגב' גולן בארגון, אין זה צודק לחייב את הגב' גולן בתשלום פיצויים, אפילו לא סמליים, לארגון". מסקנות פסק הדין אימתו את תחושותיי.

אולם כפי שפקר חזה, פסק הדין לא היה מושלם. שטרוזמן קבע כי על סמך עדויות שונות ניתן "לקבוע ממצא לחובת גב' גולן על גניבת רשימה הידועה בארגון כ'רשימת לקוחות קוד 2'".

לסיכום, קובע שטרוזמן: "התובעים אמנם זוכים במקצת תביעתם […] אבל למעשה הם מפסידים בעיקר המחלוקת שהיתה נטושה בינם ובין הנתבעת, והיא בשאלת אמינותו של הארגון".

במהלך הקראת פסק הדין ישבתי קפואה. עדיין לא הבנתי את משמעותם המלאה של הדברים, למעט הזיכוי מהוצאת לשון הרע, שהיה לטובתי. לקחתי את הפרוטוקול, נסעתי מיד למשרד עורכי הדין אשר ייצג אותי ורק כשהגעתי לחדר הישיבות פרצתי בבכי מר. שמעתי ידיעה בחדשות על פסק הדין, והתחלתי לרעוד. זו היתה פריקת מתח של שנים.

 

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 41-45 | עם התגים , , , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 42 | חלק א'

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 41

האזינו לפרק מספר 41 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

למחרת בבוקר נפגשתי עם עורך הדין שרפנהגן המליץ עליו, וסיכמתי איתו על התקשרות לצורך עבודה משותפת, עם תגמול על בסיס הצלחה. שמחתי לשוב לארץ ולהתחיל להריץ עניינים ללא תלות ברפנהגן, אולם מהר מאוד עורך הדין החדש התגלה כצרה צרורה. הלקוח הראשון שלי הצליח לקבל תשעים אלף מארק באופן רטרואקטיבי, כלומר פנסיה של כאלף וחמש מאות מארק בחודש. עורך הדין טען שהוא לא קיבל מהביטוח הלאומי הגרמני את הכסף, ולכן גם לא העביר את הסכום לישראל. פניתי בעצמי לביטוח הלאומי הגרמני ונמסר לי שהכסף הועבר לעורך הדין לפני כחודש. שאלתי אותו מדוע הוא אינו מעביר את הכסף, והוא טען שיש לי חובות כלפיו ושעד שהעניין לא יוסדר הוא לא ישחרר את התשלום. טענה זו היתה מופרכת לחלוטין.

עורך הדין הוסיף ושלח מאחורי גבי מכתב ללקוחות, שבו הוא מזהיר שיתבע אותם אם לא ישלמו לו מיד שכר טרחה של שלוש מאות וחמישים מארק. גם דרישה זו היתה מופרכת לחלוטין. שום הסכם לא זיכה אותו בסכום כזה.

הבנתי שאני בצרות. אותו עורך דין החזיק בייפויי כוח של הלקוחות, ונאלצתי לנקוט בפעולה מיידית ונחרצת כדי למנוע ממנו למוטט את העסק. הוצאתי ארבעת אלפים מכתבים שבהם דיווחתי ללקוחות על התסבוכת, והודעתי שיש להגיע בדחיפות למשרד כדי לחתום על ייפויי כוח חדשים. למשרד הגיעו ארבעת אלפים אנשים, זה אחר זה, וכשהיו בידי כל ייפויי הכוח החדשים לקחתי את החבילה, טסתי לגרמניה, והודעתי לביטוח הלאומי הגרמני שאני מיופת הכוח היחידה של אותם לקוחות. למי שכבר נפגעו, מימנתי את הסכום שהפסידו, וכל לקוח שנתבע על ידי אותו עורך דין זכה לכתב הגנה במימוני. בשלב מסוים עורך הדין התייאש והחזיר את כל התיקים לישראל.

שוב, בפעם השלישית, נאלצתי לחפש עורך דין חדש. הפעם לא היה לי שם מומלץ, והחלטתי להמר. זכרתי שלפני שנים מכר סיפר לי על עורך דין יהודי בגרמניה. לא ידעתי היכן ממוקם משרדו ולאן אני אמורה להגיע כדי לחפש אותו. בסופו של דבר איתרתי את כתובתו בעזרת מכרים, והוא הסכים לעבוד איתי מיד. כשנכנסתי למשרדו הטלפון צלצל. לתדהמת המזכירה ביקשו אותי.

ניגשתי לטלפון, ושמעתי שאלה בקול דובר עברית, "יפה גולן?"

"כן", עניתי, והשיחה נותקה.

שאלתי את עורך הדין אם הוא דיווח על הפגישה שלנו למישהו, אך הוא השיב בשלילה מוחלטת. ניסיתי לחשוב מי היה יכול לדעת על הפגישה. בישראל איש לא ידע עליה. אפילו אני לא ידעתי מה מספר הטלפון של עורך הדין בגרמניה.

המסקנה היתה ברורה, מישהו מתחקה על עקבותיי. אין לי לאן לברוח. המעקב כל כך צמוד עד שנראה כאילו הצל שלי רודף אחריי. כפי שכבר קרה במשרד בבית כלל, לא היתה זו הפעם הראשונה וגם לא הפעם האחרונה. שנים רבות מאוחר יותר, בשיחה ידידותית עם קולגה, איש עסקים, סיפר לי שהזכיר את שמי בפני כמה מחבריו שהם בעלי עבר ביטחוני.

"יפה גולן?" אמרו לו, "אין חוקר פרטי בתל אביב שלא מכיר את הגב שלה". וכך סופר לי מה שידעתי אך לא יכולתי להוכיח. היו עליי בלשים עשרים וארבע שעות ביממה, יומם ולילה, יש אנשים שקנו בתים מהמעקבים אחריי. ההוכחה הגיעה באיחור של שנים רבות, אך באותה עת לא יכולתי להרשות לעצמי להתעכב על העניין, והחלטתי להתעלם משיחת הטלפון המוזרה ולהמשיך כרגיל. ידעתי היטב מי רודף אחריי ולא נפניתי לטפל בכך. נזכרתי בחיוך במשפט הידוע – זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך.

באותה תקופה, בחודש דצמבר 1990, ערכה הוועדה לביקורת המדינה דיון בנושא הפנסיות. עדנה סולודר, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה, העלתה את הנושא לסדר היום בעקבות תלונות רבות שקיבלה על הארגון למימוש האמנה. היתה זו אולי הפעם הראשונה שבה התנהל דיון ציבורי בנושא בכנסת, ולא רק מעל דפי העיתונות.

מבול התביעות וההטרדות של עו"ד פרי נמשך בקצב קבוע באופן שהגיע עד כדי אבסורד של ממש. לאחר כמה שבועות מפתיעים, שבהם לא קיבלתי שום תביעה, פניתי באחת מפגישותינו בבית המשפט לעורך דינו, ונזפתי בו באירוניה, "גולדברג, אתה מזלזל בי, מזמן לא תבעת אותי".

"אל תדאגי, עוד מעט תקבלי תביעה", השיב.

"באיזה סכום?" שאלתי בעניין.

"מאה אלף שקל", ענה גולדברג.

"למה רק מאה אלף? אתה מזלזל בי. תרשום יותר, חצי מיליון לפחות", אמרתי בלעג.

ואכן, לאחר שבוע התקבלה תביעה נגדי ונגד עורך הדין שלי, על סך שלוש מאות אלף שקל, שבה נטען כי עורך הדין שלי התבטא בכתב ההגנה בצורה לא מכובדת. אני, לגרסתו של פרי, האחראית, משום שהסתי אותו לכתוב את הדברים. לאחר שהפסיד בתביעה הקטנונית, החליט לגרור אותה עד לבית המשפט העליון, וגם שם הפסיד.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 41-45 | עם התגים , , , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 41

יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 5

האזינו לפרק החמישי בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

בתחילת שנות החמישים עברנו לגור בצריף בשכונת כפר שלם בדרום תל אביב. צריף מספר 282, בכתובת ללא רחוב, בשכונה שהיתה מעברה לכל דבר ועניין. השכונה הוקמה לאחר מלחמת העצמאות על חורבות הכפר הערבי סלמה. עולים חדשים שוכנו במבני הכפר הריקים ובהמשך הוקמו מסביב צריפים, מבנים ארעיים ופתרונות סניטציה מאולתרים. כפר שלם היתה למוקד של עוני ומצוקה וסבלה מהתעלמות, מהזנחה ומהפקרה של הרשויות. אנו, הילדים, חיינו בתוך מגרש המשחקים המתוק והמשעשע של הילדות מצד אחד, ומהצד האחר נחשפנו לפשע, להזנחה ולחיים של מצוקה ומחסור.

לצריף בכפר שלם היה גג מפח. בלילות הקפואים, היה מכה הגשם ללא רחם על אותו גג ארור, בצלילים מונוטוניים, אפורים ועוכרי שלווה. טיפות הגשם דלפו בהתמדה לתוך ביתנו, מציירות פסים ארוכים, כחמשות תווים שעליהן מתנגנת בלדה עצובה, מייגעת באורכה. רבים מתושבי השכונה גרו במבנים ארעיים שכאלה, ללא מטבח וללא שירותים. אלה היו משותפים ואת כל פעולות היומיום ביצענו במשותף עם שכנינו.

הרצון לחמוק מלפיתתו הקשה של העוני, יצר בעבורנו, הילדים, מרחב חופשי, לעתים פרוע, וגדוש בהומור ומעשי קונדס. על אף העוני, היינו משפחה עליזה. באותם ימים לא היתה טלוויזיה, לא היו חוגים, אף ילד לא ישב ושיחק לבד במחשב כל היום. חיינו יחד, שיחקנו, הסתובבנו, עלצנו. ביתנו היה מלא חיים ופעילות. ששת הילדים: רוזי, רינה, עזרא, יפה, אלי ואברהם, לכל אחד היתה ההברקה שלו, האפיון המיוחד והטריקים האופייניים. הוריי התמודדו עם שלישיית בנים מיוחדת במינה. אחי עזרא היה מופרע ושובב אך גם מנהיג, אלי היה אציל ועדין נפש, ואברהם היה בתפקיד הילד הקטן שכולם דואגים לו ומטפלים בו.

חיי היומיום בשכונה היו מעניינים, לעתים עד כדי סוריאליזם צרוף. מדיניות השיתוף של מטבח ושירותים, פונקציות שאיש אינו יכול בלעדיהן, הולידה לא רק חוסר נוחות אלא גם צחוקים ומקרים משעשעים למכביר. בין התושבים היתה אחווה וקרבה, ומעורבות בלתי הגיונית זה בחייו של זה. כשהיה פורץ ריב בין בני משפחה, חברים או שכנים, השתתפה כל השכונה באירוע. התושבים היו יוצאים מביתם, מצטיידים בכיסא, לפעמים כיבוד, ומתיישבים לצפות במחזה, ממש כמו בתיאטרון או בקולנוע. צעקות וגידופים, חילופי מהלומות ואגרופים, לפעמים אפילו נשלפו סכינים. על כל אלה השקיפו השכנים ברוב עניין ודעת, לפעמים הוסיפו פרשנות, פעמים מחאו כפיים.

חינוך ילדים בסביבה בעייתית כל כך היה אתגר מורכב, ואמי עמדה בו בהצלחה, בלי קורס להורות, עם הרבה תבונה ותושייה. האתגר הגדול היה אחי עזרא. תעלולן וקונדסן מלידה. כשהחל להתבגר, התחבר עזרא לקבוצה מפוקפקת של נערים. אימא, על אף שלא שלטה בעברית ולא ידעה קרוא וכתוב, הצליחה לדעת כל מה שקורה בחיינו, גם אם איש לא סיפר לה. היא הבינה כי מדובר בהשפעה רעה ומסוכנת, והחליטה להרחיק אותו מהם.

ראשית, רצתה אימא לדעת מה בדיוק קורה עם אחי. לשם כך גייסה אמצעי ריגול ומודיעין. בכניסה לבית הקולנוע היחיד בשכונתנו, מקום הבילוי שאליו הלכו כולם, עמד דרך קבע איש, מוכר גרעינים וממתקים. איתו הגיעה להסדר מיוחד: "אני משלמת לך, אתה אומר לי עם מי הוא נכנס לקולנוע, עם מי יצא ולאן הלך". וכך היה. עמדת המודיעין של אימא סיפקה את המידע והיא ידעה היטב עם מי בילה עזרא את הערב. כשהיה חוזר הביתה בשעות מאוחרות, לא פנתה אליו אימא בטענות ישירות. היתה ממתינה שיעבור הלילה, ובבוקר אומרת לו, "עזרא, מה יהיה הסוף? אתה לא נותן לנו לישון בלילה. כל הלילה אתה רק מדבר. עם מי רבת? רבת עם ג'נו? מה קרה שם עם ג'נו? היית איתו?"

אחי השתגע. ממצב כזה אין לאן לברוח. אימא יודעת הכול, שומעת הכול, הוא מדבר מתוך שינה. הרי אין לו מקום אחר לישון בו. מדובר במצב יותר גרוע מחיים תחת מצלמת האח הגדול.

בפעם אחרת יצא אחי בערב ואמר לאימא, "אני הולך לגדנ"ע".

"לך מותק. תבלה, אין בעיה", אמרה לו. אבל בתשע בלילה, כשאבא ושאר הילדים הקטנים כבר ישנים, יצאה אימא מהצריף והלכה לבדוק, האם הוא נמצא היכן ועם מי שאמר. הגיעה לאזור שבו היו מתכנסים, ומגג סמוך ראתה את עזרא חומק מהפעילות ומסתודד עם אחד הנערים הבלתי סימפטיים. ראתה וזכרה. כדי לצאת משם, צריכה היתה לעבור בסמוך אל חבורת הנערים, וכדי שלא יזהו אותה, התקפלה ושינתה צורה, כאילו היא אישה זקנה ומכופפת עם גיבנת וכך חלפה על פני הנערים. כשחזר אחי הביתה לא אמרה לו דבר. אבל למחרת, כשהתעורר, סיפרה לו בדיוק את קורות הערב הקודם, והוא, נכלם, הבין סופית שאימא יודעת הכול.

בחוכמה רבה הצליחה לשלוט בחייו, לפקח על מעשיו בלי להציק לו. וכך, אט אט, התחלפו החברים. אימא כיוונה את עזרא, שיחזור לדרך הישר, שלא יסטה ושלא יידרדר בדרך שאין ממנה מוצא.

לעתים נדירות הצליח עזרא הפרחח לשטות באימא. פעם אחת זכורה לי היטב. בבית הספר בכפר שלם היתה מסעדה שבה הגישו ארוחות מסובסדות. הילדים, כטבעם של ילדים, היו אוכלים לתיאבון אך גם משגעים את המורה לתזונה. עד שהזמין מנהל בית הספר את אימא לשיחה, משום שההפרעות והבלגאן שחולל עזרא עברו כל גבול. ואת מי מינו לתפקיד המתרגם הרשמי? את עזרא בכבודו ובעצמו. אמר המנהל, "גברת סולטן, הבן שלך עושה צרות במסעדה. הוא מתעלל במורה האחראי ומתנהג באופן בלתי נסבל ולכן החלטנו לסלק אותו מהארוחות".

תרגם אחי עזרא, "אימא, הוא אומר שחבל שאת משלמת למסעדה, אין לך מה לשלם, אני לא אוכל". הסכום אמנם היה פעוט, אך אצלנו בבית חשבו על כל פרוטה, ואימא, שמבחינתה מדובר היה בבזבוז ובחוצפה התרעמה, "אוי ואבוי", צעקה על עזרא והחלה לנזוף בו קשות, ואחר אף פנתה למנהל ואמרה, "אני אגיד לאבא שלו". משום כעסה של אימא לא חשד המנהל לרגע באיכות התרגום, וכך הצליח עזרא להערים על שניהם ולצאת מהתסבוכת בשלום.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 1-5 | עם התגים , , | סגור לתגובות על יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 5

יפה גולן: פרק 4 מתוך הספר "להאמין. להעז. להגשים"

האזינו לפרק הרביעי מתוך הספר להאמין. להעז. להגשים הנכתב על ידי יפה גולן:

עם תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, עברנו, כנתינים צרפתים, לגור בצרפת. במדינה היה עדיין ריח חריף של אנטישמיות. ביום הגעתנו נרצח אנדריי, ילד צרפתי בן שמונה שהתגורר בשכנות אלינו. אנדריי הותקף ונרצח ממש מתחת למרפסת ביתנו. חבורת פרחחים ערכה משפט שדה מהיר לאומלל. הם החליטו פה אחד כי אשם הוא, גזרו את דינו למוות, והוא נתלה על ידם.

בחודש הראשון בצרפת, איבדתי את מאור עיניי. במשך שלושה שבועות לא ראיתי דבר. הראייה חזרה אליי בהדרגה, והרופאים הסבירו לאמי שסבלתי מביטוי אלים במיוחד של מחלת האדמת. הייתי בת שלוש.

באותם ימים הצליח אבי, בעל העבר הצבאי המפואר, להשיג עבודה כאב בית במשכנו של שר המודיעין הצרפתי. שמי שונה לפיירט על מנת שיתאים לאורחות החיים בצרפת, ושמו של אחי עזרא שונה לפיירו. אלי היה אז תינוק בן כמה שבועות, ואברהם, בן הזקונים של המשפחה, נולד כבר בעיר הגדולה, כשנתיים לאחר הגעתנו.

צרפת שלאחר המלחמה הטילה עלינו אימה. על אף שהתגוררנו בסמוך לשגרירויות רבות, ליד שער הניצחון וברובע שנחשב מוגן ונוח, האלימות ומעשי האיבה לא פסחו גם עלינו. הוראות ברורות ניתנו לנו על ידי ההורים: אין לנהל שיחות חולין ברחובות ואין, בשום מקרה, לפתוח את דלת הבית לזרים. באותה עת, הפך הביטוי "יהודים מלוכלכים" לנפוץ למדי.

כמו תמיד, היתה זו חוכמת החיים של אימא אשר סייעה לנו להתמודד עם הקושי, האלימות והניכור. בוקר אחד נסענו עם אימא במטרו, והבחנו בטיפוס מפוקפק הלוטש את עיניו לעבר מחרוזת היהלומים שעונדת אמי. "ילדים, התכוננו", אמרה לנו בערבית, "תיכף אומר לכם בקול רם לרדת מהרכבת, אולם אל תזוזו, הישארו לצידי".

"יורדים!" קראה אימא בצרפתית. והנוכל ירד מהרכבת. משחזרה הרכבת לנוע, ואנחנו עליה, נשמעה קללה מבעד לחלון, "בת זונה".

לעתים, כאשר אני נזכרת בילדות בפריז, עולים זיכרונות של התקוות הגדולות שטמנה בחובה העיר הגדולה; כמשפחה מרובת ילדים זכינו בצרפת להקלות ולהטבות רבות. אחותי רוזי היתה לשחיינית מצטיינת שזכתה למלגות, ואילו עזרא השרמנטי החל לגלות סימנים של כשרון משחק. שנים רבות לאחר מעשה, אני עדיין נוטה לחשוב שאם היינו נשארים בפריז, היינו זוכים כולנו לממש קריירות מצליחות.

אלמלא מחלת האפילפסיה ממנה סבל אחי הקטן, אברהם, ספק אם היינו עולים לישראל. אולם באחד הבקרים של שנת 1949 הקיצה אמי משנתה, וסיפרה לנו כי מצבו של אחי ישתפר אם נעלה ארצה. ואכן כך היה. כמה שבועות לאחר שהגענו לארץ, החלים אחי כליל. ייתכן כי היה זה צירוף מקרים, אך גם בחלוף השנים המשכנו להאמין בתחושות הבטן המדהימות של אימא.

וכך, במקום ברחובות פריז העשירה, מצאנו עצמנו במחנה עולים בית ליד. ביתנו, או יותר נכון אוהלנו, היה חלק מאסופת אוהלים צפופים. האוכל משותף לכולם, ומדי יום השתרכו תורים ארוכים לקבלת ההקצבה היומית האישית, מדודה ומוגבלת, של לחם וריבה. רמת החיים הגבוהה אליה הורגלנו בצרפת הומרה בדלותו הרותחת של מחנה העולים.

למרות הריחות הקשים, עקיצות היתושים, הפרעושים והפשפשים שפקדו בלילות את יצוענו, הפכה החוויה עבורנו, הילדים, להרפתקה סוערת. מחנה העולים היה צפוף, רועש, מוצף בהמולה תמידית ובמשחקים אינסופיים. הדלות המשותפת, מהולה בתחושה פנימית של הגשמה ציונית, יצרה אווירת פתיחות וקרבה אותה לא הכרתי קודם. כשיצאנו לעליבות שבחוץ לא נתקלנו בפשיעה או באנטישמיות. צרפת לא חסרה לי.

כמה חודשים לאחר העלייה ארצה, עברנו להתגורר בשיח' מוניס, בבית ערבי גדול מוקף פרדסים ומרוחק מן העיר, ללא חשמל או מים זורמים, אותם נאלצנו להביא מבאר סמוכה. אני זוכרת ליל חורף קר שבו גשם זלעפות הכה בפראות כל הלילה. עם עלות השחר נפערו עינינו מול הוואדי המוצף בשיטפון אדיר, שניתק אותנו כליל מן העיר. רוזי, השחיינית המצטיינת, קפצה למים השוצפים ושחתה עד העיר, להביא לחם הביתה.

בשיח' מוניס, על העצים, גדלו להם באין מפריע פירות צבעוניים ועסיסיים. דבר זה היווה עבורנו תופעה של ממש, שכאילו ונלקחה מהזיה קסומה. נראה כי בכל ימות השנה נמצאו די פירות כדי להעלות מזון על שולחננו. תפוזים, מנדרינות ולימונים בחורף, תפוחים ושסק באביב ופרי הצבר בקיץ. הייתי בורחת לשדות וזוללת. אבי היה מעמיס על חמור כמות גדולה של פרי, ויוצא אל העיר הרצליה למכור את סחורתו.

הקשיים והמחסור בשיח' מוניס איחדו את המשפחה והפכו אותה למגובשת וחזקה. בחורף, מכורבלים תחת שמיכה אחת משותפת, הבטנו לעבר תנור הנפט, עליו היה מתחמם לאטו הלחם. היינו אוכלים שמונה, תשע כיכרות לחם ביום. רק לחם. תכופות לא עלה בידינו להשיג מוצרי בסיס נוספים. לועסים את הבצק החם, היינו מקשיבים לסיפוריו של אבא על ימיו בלגיון הזרים או משחקים יחד קלפים.

לימים הבנתי שהאושר הילדותי שמילא את חיי בשיח' מוניס לא היה מושלם, אך היתה זו אימא אשר דאגה, כהרגלה, לייפות את המציאות עבורנו. בשנה זו שונה שמי בפעם השנייה: מעתה נקראתי יפה.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 1-5 | עם התגים , , | סגור לתגובות על יפה גולן: פרק 4 מתוך הספר "להאמין. להעז. להגשים"

יפה גולן – פרק 3 מתך הספר "להאמין. להעז. להגשים"

האזינו לפרק השלישי:

לטיפה סולטן. זה השם אשר ניתן לי עם היוולדי בביירות, בירת לבנון, בחודש דצמבר 1942. אבי, יצחק, היה יתום מאם. אמו נפטרה כחודש לאחר שנולד, משום שבלעה בטעות חומר רעיל. לאחר המקרה נישא סבי לאישה אחרת ונסע עימה לסוריה, שם היו למשפחה קרובים. אבי נותר אצל הדודות חשוכות הילדים ששמחו לקבל על עצמן את מלאכת גידול הנער הצעיר. אך אופיו העצמאי של אבי, ותחושת העלבון שהחל לקנן בו, גרמו לכך שלא ירצה לגור אצל הדודות. לאחר שננטש, החיים הובילו אותו לנתיב שונה, ועד מהרה ברח מהבית.

מאת: יפה גולן

בשנות ילדותי, מיעט אבי לספר על סבי, ואת שידעתי למדתי מאמי. שנים לאחר מכן, כאשר חקרתי את שורשי משפחתי בלבנון, התברר לי כי מסוריה היגר סבא לארצות הברית וניתק באופן סופי כל קשר עם משפחתו הקודמת, נפרד לעד מבנו.

בבגרותו, לאחר ילדות קשה שבה הסתובב ברחובות וישן תחת כיפת השמיים, החליט אבא להיכנס למסגרת תומכת ומכוונת והצטרף ללגיון הזרים. מהלך זה עיצב במידה רבה את דמותו ושינה כליל את תבנית אישיותו. האב שהכרתי היה איש קשוח וכריזמטי, בעל אופי נוקשה ובלתי מתפשר, אדם שפניו זרחו בעוצמה שעה שסיפר לילדיו בערבים סיפורי מלחמה, על תרגילים, תחבולות ותכסיסים, על הקרבות הנוראים בתוניס ובלוב, נגד הנאצים באיטליה ובגרמניה, ועל הקרב הידוע באל־עלמיין. אבא מעולם לא טרח לרכך עבורנו, הילדים, את סיפורי הזוועה מעומק התופת. "חשוב שתבינו איך נראים החיים באמת", נהג לומר, משתמש במלאכת הסיפור על מנת לפרוק מעט מעומס החוויות, לאוורר את אשר הצטבר במרתפי נשמתו.

מקרה אותו נהג אבא להזכיר היה משפט השדה, שכמעט ועלה לו בחייו. כחייל צעיר בשורות הלגיון, גם בזמן הקרבות במלחמה, ובתנאים הקשים ביותר, נהג אבא לקום מוקדם בבוקר ולהניח תפילין. ביום שבו חבריו לבונקר, גלריה של טיפוסים קשוחים במיוחד, הבחינו במעשה המוזר, סברו כי אבא הוא מרגל המוסר אינפורמציה לאויב, ומיאנו להאמין כי זהו מנהג יהודי עתיק. אבא הועלה למשפט שדה, וכמה מחבריו לפלוגה דרשו להוציאו להורג. ברגע האחרון הובהר עניין יהדותו ואבי ניצל.

את מזלו הטוב, ששב והתגלה כל פעם מחדש, כאשר חזר ועודו בחיים, עטור אותות וסיפורי גבורה מגיא צלמוות, תלה אבי בקמע המשפחתי המיוחד ממנו לא נפרד מעולם. כשנולדה אחותי רינה, הבחינו הוריי כי על פניה של התינוקת דבוקה פיסת עור מיותרת. פיסת העור הוסרה בבית החולים, אך במקום להשליכה, שמרו עליה הוריי, ייבשוה, וקבעו כי אין זה אלא סימן מבשר טובות, אות שביקש להעביר למשפחתנו הקדוש ברוך הוא, סימן ברור למזל. כך יצא אבי לכל המלחמות, כשפיסת העור היבשה באמתחתו.

הוריי נפגשו בסוריה. באותה תקופה נהנה אבא ממוניטין של רודף שמלות, ושמו הלך לפניו בקהילה היהודית. הוא נהג לצאת עם נשים מרשימות, זמרות ושחקניות מפורסמות. המראה החיצוני של אמי עמד בניגוד מוחלט למראה הנשי הזוהר שהיה חביב על אבי. ילידת תורכיה, שחומה, קטנה, נאה אך לא יפה במיוחד, הילכה אמי קסם על הבריות בזכות עיניה היוקדות ואופייה המיוחד. באירועים חברתיים נהנתה תמיד מתשומת לב מרובה, כאשר תכונותיה הבולטות – חינניות, חוש הומור ופיקחות רבה – מושכות אליה מחזרים רבים. אמי התאהבה באבי הנאה, בלונדיני בעל עיניים כחולות, מראה נדיר למדי בקהילה היהודית באותם הימים.

נולדתי במהלך מלחמת העולם השנייה. אבא היה בחזית של גנרל דה גול, ובשל השתייכותו ללגיון הזרים זכינו לחסותה של שגרירות צרפת בביירות ולא ידענו מחסור. הצרפתים דאגו לכל צורכי המשפחה, וכאשר פרצו הפגנות הערבים נגד היהודים, לא נפגענו. מעולם לא נאלצנו להסתיר את יהדותנו. פעמים רבות, העבירה משפחתנו סיוע כלכלי לקהילה היהודית. אמי היתה פעילה חברתית והעבירה, דרך קבע, רהיטים, מזון, ופריטי לבוש למשפחות נזקקות ולזוגות צעירים. כאשר נדרשה הבאת כלה לחופתה, הוטל התפקיד על אמי, אשר ראתה בכך שליחות של ממש. בהתקרב מועד החתונה, היתה אימא פוקדת את עשירי הקהילה ומבקשת סיוע להקמת בית חדש לזוג הצעיר.

בלבנון התגוררנו במבנה בעל חצר גדולה ומרוצפת, שמסביבה היו פזורות דירות רבות. הדיירים השתמשו בחדרי שירותים משותפים. בשל המבנה השיתופי ואופייה המיוחד של הקהילה הכירו כולם את כולם, נסמכים ונשענים איש על חברו בעת צרה, וכאלה היו לא מעט. היה ידוע לכול כי בביתנו אין שורר המחסור. עובדה זו משכה מעת לעת פורצים לדירה. כשהיו מגיעים הגנבים, היתה אימא קוראת בקול רם במיוחד: "עזרא, משה, אלי, עורו, קומו מהר, יש גנב בבית!" הגנב, שחשב שמולו עומדת פלוגת לוחמים, ברח, כשלמעשה היתה אימא לבדה בבית.

פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 1-5 | עם התגים , , , , | סגור לתגובות על יפה גולן – פרק 3 מתך הספר "להאמין. להעז. להגשים"