יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 41

האזינו לפרק מספר 41 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

למחרת בבוקר נפגשתי עם עורך הדין שרפנהגן המליץ עליו, וסיכמתי איתו על התקשרות לצורך עבודה משותפת, עם תגמול על בסיס הצלחה. שמחתי לשוב לארץ ולהתחיל להריץ עניינים ללא תלות ברפנהגן, אולם מהר מאוד עורך הדין החדש התגלה כצרה צרורה. הלקוח הראשון שלי הצליח לקבל תשעים אלף מארק באופן רטרואקטיבי, כלומר פנסיה של כאלף וחמש מאות מארק בחודש. עורך הדין טען שהוא לא קיבל מהביטוח הלאומי הגרמני את הכסף, ולכן גם לא העביר את הסכום לישראל. פניתי בעצמי לביטוח הלאומי הגרמני ונמסר לי שהכסף הועבר לעורך הדין לפני כחודש. שאלתי אותו מדוע הוא אינו מעביר את הכסף, והוא טען שיש לי חובות כלפיו ושעד שהעניין לא יוסדר הוא לא ישחרר את התשלום. טענה זו היתה מופרכת לחלוטין.

עורך הדין הוסיף ושלח מאחורי גבי מכתב ללקוחות, שבו הוא מזהיר שיתבע אותם אם לא ישלמו לו מיד שכר טרחה של שלוש מאות וחמישים מארק. גם דרישה זו היתה מופרכת לחלוטין. שום הסכם לא זיכה אותו בסכום כזה.

הבנתי שאני בצרות. אותו עורך דין החזיק בייפויי כוח של הלקוחות, ונאלצתי לנקוט בפעולה מיידית ונחרצת כדי למנוע ממנו למוטט את העסק. הוצאתי ארבעת אלפים מכתבים שבהם דיווחתי ללקוחות על התסבוכת, והודעתי שיש להגיע בדחיפות למשרד כדי לחתום על ייפויי כוח חדשים. למשרד הגיעו ארבעת אלפים אנשים, זה אחר זה, וכשהיו בידי כל ייפויי הכוח החדשים לקחתי את החבילה, טסתי לגרמניה, והודעתי לביטוח הלאומי הגרמני שאני מיופת הכוח היחידה של אותם לקוחות. למי שכבר נפגעו, מימנתי את הסכום שהפסידו, וכל לקוח שנתבע על ידי אותו עורך דין זכה לכתב הגנה במימוני. בשלב מסוים עורך הדין התייאש והחזיר את כל התיקים לישראל.

שוב, בפעם השלישית, נאלצתי לחפש עורך דין חדש. הפעם לא היה לי שם מומלץ, והחלטתי להמר. זכרתי שלפני שנים מכר סיפר לי על עורך דין יהודי בגרמניה. לא ידעתי היכן ממוקם משרדו ולאן אני אמורה להגיע כדי לחפש אותו. בסופו של דבר איתרתי את כתובתו בעזרת מכרים, והוא הסכים לעבוד איתי מיד. כשנכנסתי למשרדו הטלפון צלצל. לתדהמת המזכירה ביקשו אותי.

ניגשתי לטלפון, ושמעתי שאלה בקול דובר עברית, "יפה גולן?"

"כן", עניתי, והשיחה נותקה.

שאלתי את עורך הדין אם הוא דיווח על הפגישה שלנו למישהו, אך הוא השיב בשלילה מוחלטת. ניסיתי לחשוב מי היה יכול לדעת על הפגישה. בישראל איש לא ידע עליה. אפילו אני לא ידעתי מה מספר הטלפון של עורך הדין בגרמניה.

המסקנה היתה ברורה, מישהו מתחקה על עקבותיי. אין לי לאן לברוח. המעקב כל כך צמוד עד שנראה כאילו הצל שלי רודף אחריי. כפי שכבר קרה במשרד בבית כלל, לא היתה זו הפעם הראשונה וגם לא הפעם האחרונה. שנים רבות מאוחר יותר, בשיחה ידידותית עם קולגה, איש עסקים, סיפר לי שהזכיר את שמי בפני כמה מחבריו שהם בעלי עבר ביטחוני.

"יפה גולן?" אמרו לו, "אין חוקר פרטי בתל אביב שלא מכיר את הגב שלה". וכך סופר לי מה שידעתי אך לא יכולתי להוכיח. היו עליי בלשים עשרים וארבע שעות ביממה, יומם ולילה, יש אנשים שקנו בתים מהמעקבים אחריי. ההוכחה הגיעה באיחור של שנים רבות, אך באותה עת לא יכולתי להרשות לעצמי להתעכב על העניין, והחלטתי להתעלם משיחת הטלפון המוזרה ולהמשיך כרגיל. ידעתי היטב מי רודף אחריי ולא נפניתי לטפל בכך. נזכרתי בחיוך במשפט הידוע – זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך.

באותה תקופה, בחודש דצמבר 1990, ערכה הוועדה לביקורת המדינה דיון בנושא הפנסיות. עדנה סולודר, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה, העלתה את הנושא לסדר היום בעקבות תלונות רבות שקיבלה על הארגון למימוש האמנה. היתה זו אולי הפעם הראשונה שבה התנהל דיון ציבורי בנושא בכנסת, ולא רק מעל דפי העיתונות.

מבול התביעות וההטרדות של עו"ד פרי נמשך בקצב קבוע באופן שהגיע עד כדי אבסורד של ממש. לאחר כמה שבועות מפתיעים, שבהם לא קיבלתי שום תביעה, פניתי באחת מפגישותינו בבית המשפט לעורך דינו, ונזפתי בו באירוניה, "גולדברג, אתה מזלזל בי, מזמן לא תבעת אותי".

"אל תדאגי, עוד מעט תקבלי תביעה", השיב.

"באיזה סכום?" שאלתי בעניין.

"מאה אלף שקל", ענה גולדברג.

"למה רק מאה אלף? אתה מזלזל בי. תרשום יותר, חצי מיליון לפחות", אמרתי בלעג.

ואכן, לאחר שבוע התקבלה תביעה נגדי ונגד עורך הדין שלי, על סך שלוש מאות אלף שקל, שבה נטען כי עורך הדין שלי התבטא בכתב ההגנה בצורה לא מכובדת. אני, לגרסתו של פרי, האחראית, משום שהסתי אותו לכתוב את הדברים. לאחר שהפסיד בתביעה הקטנונית, החליט לגרור אותה עד לבית המשפט העליון, וגם שם הפסיד.

אהבת? דרג!
פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 41-45, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.