יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 44

האזינו לפרק מספר 44 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

כניסתו לתוקף של חוק חדש הקשור לפנסיה הסוציאלית תרמה גם היא להחלטתי להשהות את העיסוק בדיאט דיל. החוק החדש, שאושר בשנת 1997, הוא תיקון והרחבה לאחד מחוקי הפנסיה שההרשמה לקבלתה הסתיימה בדצמבר 1990. החוק החדש יועד לניצולי שואה מגטו לודג' שהיה בשטח שסופח על ידי הרייך השלישי. לפי חוק זה, מי שעבד באזור הרייך לפני המלחמה, מגיל ארבע-עשרה, והמעביד הפריש עבורו ביטוח לאומי, היה זכאי לפנסיה סוציאלית גבוהה, בסביבות אלפיים מארק בחודש.

את התיקון לחוק הובלתי וקידמתי באופן אישי החל משנת 1991, בעקבות פניותיהם של לקוחות שביקשו את עזרתי. לאחר שהסתיימה ההרשמה בתאריך 13 בדצמבר 1990, היו מי שטענו כי אין זה הוגן שדווקא הם, שעבדו בגטו לודג' מגיל ארבע-עשרה וקיבלו על כך תשלום מהיודנראט, אינם זכאים לפנסיה. החלטתי לצאת למאבק עבור אותם אנשים. התמקדתי בגטו לודג', שהיה ידוע בהעסקת יהודים בתשלום. מי שעבד בגטו זה אמור היה להיות זכאי לקבל פנסיה, שכן הגרמנים, שנהנו מהתוצרת בגטו, היו למעשה המעבידים וחובתם היתה להפריש סכומים לביטוח הלאומי הגרמני בעבור העובדים.

אנשי המקצוע שעימם התייעצתי בנוגע לסיכויים לקבלת הפיצויים לעגו לי. בקשתי נראתה מוגזמת, לאור העובדה שאותם אנשים כבר קיבלו פנסיה מגרמניה בגין נזקי הבריאות מהם סבלו כעובדי כפייה. הפנסיה ניתנה על סמך ההנחה שלא קיבלו תמורה עבור עבודתם. והנה פתאום אני מבקשת פנסיה נוספת, מהביטוח הלאומי הגרמני, על כך שהניצולים עבדו מרצונם וקיבלו שכר. רבים אמרו לי שהשתגעתי או שאני מנסה להוציא בכוח כסף מאנשים. את מפיחה תקוות שווא באנשים, הרי ברור שהעניין הזה לא ילך, זה היה המסר שקיבלתי מהסביבה.

אבל אני התעקשתי. פרסמתי שקופיות בטלוויזיה ומודעות בעיתונים, קראתי לכל מי שעבד בגטו לודג' לבוא ולהירשם, כמובן על תנאי. התגובה לפרסום הצדיקה את תחושות הבטן שלי בנוגע לנחיצות התיקון לחוק. מאות אנשים הגיעו. העברתי את הבקשות לגרמניה, אך הן נדחו בזו אחרי זו. הביטוח הגרמני הזדעק, ושיגר אליי בשנת 1992 מכתב עוקצני: "הועבר אלינו מאמר אשר התפרסם בעיתונות הישראלית, לפיו את מנסה להשיג לקוחות, אשר חיו בשטחים המזרחיים המסופחים, ובמיוחד בגטו לודג', וגויסו לעבודות כפייה", כתב לי ד"ר לוהמן, מנהל מחלקת הביטוח. "מבלי להיכנס לאופן ניהול העבודה שלך, ברצוננו להודיעך על עמדתנו באשר לקביעת המצב המשפטי הביטוחי, על מנת למנוע תקוות שווא אצל הלקוחות שלך.

"הגיוס לעבודה של דיירי הגטו היהודים לא נעשה מרצונם החופשי, כי אם במסגרת יחסי כפייה ציבוריים וחוקיים. כאן לא חלים יחסי עובד-מעביד. מדובר יותר בעבודות כפייה, אשר חובת הביטוח לא חלה עליהן […] לא תיתכן גם הוספת התקופה כתקופת תעסוקה, הואיל והעסקה במסגרת יחסי כפייה ציבוריים חוקיים לא היתה חייבת בביטוח".

מכתבו של לוהמן היה נוקב ואף מעליב מעט, אולם למרות, ואולי בגלל, נחרצותו הגרמנית, החלטתי להגיש ערעור על כל החלטות הדחייה של הבקשות. הערעורים נידונו בבתי המשפט בגרמניה במשך שנים ואני עקבתי אחריהם מקרוב. בשלב מסוים ביקש ממני הביטוח הלאומי הגרמני להמתין עם התיקים עד למתן פסק דין לדוגמה אשר יהווה את הבסיס לחקיקה. הבנתי שנקודת המפנה הגיעה. בשנת 1997 התבשרתי שהחוק אושר בבית הנבחרים, הבונדסטאג. מאות הנרשמים וגם זכאים אחרים נהנו מהתיקון. מאוחר יותר החוק שופר, וקבע כי מי שעבד בגטו מגיל עשר יהיה זכאי לקבלת פנסיה.

היה זה שלב ראשון של המאבק. הקריטריונים הביורוקרטיים של הביטוח הסוציאלי הגרמני הציבו בפני ניצולי הגטאות קשיים רבים ונוספים. המשכתי לפעול במרץ, לאורך השנים, ולמעשה עד עצם היום הזה, כדי לעדכן את חוק הפנסיה הסוציאלית הגרמנית, בבתי המשפט בגרמניה ובזירה הפוליטית בגרמניה ובישראל.

אני שמחה שנפלה בחלקי הזכות להשתתף בתהליך פוליטי וכלכלי שמשפיע וישפיע על חייהם של רבים ועל יכולתם להזדקן בכבוד. לאורך השנים שבהן אני עוסקת בנושא, צברתי ידע רחב ומיומנויות עבודה ולמדתי להכיר לפני ולפנים את נושא הפיצויים והכספים שהגיעו לישראל. לא אחת נתקלתי במצבים שבהם נדרשה התערבותי, והשתדלתי תמיד לעשות כמיטב יכולתי.

בסוף שנות התשעים, פנו אליי לקוחות בשאלה מדוע ממשלת ישראל אינה מחלקת את הכספים שממשלת שווייץ תרמה לניצולי שואה נזקקים. בדיוק כשהתחלתי בבחינת הנושא לעומקו, הגיע אליי עיתונאי שווייצרי שסיפר לי שהכספים כבר חולקו מזמן בכל העולם, למעט בישראל. התברר שהסכום האדיר, בסך שישים מיליון דולר, שוכב יותר משנה וחצי במשרד האוצר ואינו מגיע ליעדו.

רתחתי למשמע הדברים. הרי מדובר בקשישים שעוד מעט כבר לא יוכלו ליהנות מהכסף המגיע להם. "הכספים שוכבים באוצר כאבן שאין לה הופכין", כתב עורך הדין שלי לשר האוצר דאז, מאיר שטרית. "בינתיים הזמן עובר, האנשים אינם נעשים צעירים יותר, וחלקם הלכו לעולמם. מרשתי רואה לעצמה חובה ציבורית ומוסרית ראשונה במעלה לטפל באופן דחוף בנושא זה".

לאחר שליחת המכתב פרסם משרד האוצר בעיתונים הזמנה להתקשר למרכז מידע בנושא, אולם המתקשרים נתקלו בהודעה מוקלטת המזמינה אותם לשוב ולהתקשר בעוד חודש וחצי. חשבתי שמדובר בתרגיל מיותר ובניסיון לעכב את התשלום. פניתי לשר האוצר פעם נוספת, תוך רמיזה שחוסר פעולה מיידית ימריץ אותי לפנות לבית המשפט. בתוך יומיים החלה חלוקת הכספים.

באופן דומה עזרתי לקדם את חלוקתם של מיליוני השקלים שהוחזקו בקרן סלומון של משרד הרווחה, שנועדה לסייע במימון אביזרי עזר שיקומיים ליוצאי גרמניה ולילדיהם. כספים התקבלו לקרן בשנת 1997, אולם רק לאחר פנייתי בשנת 1999 הודיע משרד הרווחה שהקרן תתחיל בחלוקה מיידית, וכי העיכוב נוצר בשל בעיות כוח אדם.

אחד המקרים העצובים שבהם נתקלתי היה של ניצול השואה יעקב ספיבק, אשר פנה אליי בבקשה לעזרה. סיפורו ריגש אותי וגרם לי לתחושה קשה. משפחתו של ספיבק הושמדה באושוויץ. כנפגע רדיפות הנאצים היה זכאי לקצבת נכות של עשרים וחמישה אחוז, כשמונה מאות שקל בחודש. לרוע מזלו, נפגע ספיבק בראשו ובאוזניו בפיגוע בדיזנגוף סנטר. מובן שבשל פציעתו בפיגוע הטרור היה זכאי לפיצוי גדול, אולם החוק הישראלי קובע שאזרח אינו זכאי לכפל קצבאות. ספיבק נאלץ לבחור בין קצבת נפגע רדיפות הנאצים לקצבת נפגעי טרור.

הביטוח הלאומי היה אטום למקרה החריג של ספיבק, והודיע לו כך: "מאחר שהינך מקבל תגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, הברירה בידיך לפי סעיף 17 א' לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, לבחור בין התגמול הנ"ל לבין התגמול כנכה פעולות איבה". כשספיבק השתחרר מבית החולים, הוא חתם על ויתור על קצבת נפגעי הנאצים לטובת פיצוי חד פעמי של שבעים אלף שקל בשל הפציעה. מצבו הכלכלי הקשה הביא אותו למצב שבו נאלץ להסכים לקבל את הפיצוי בתשלום אחד ולוותר על הפנסיה.

"הסובבים אותי אמרו לי שלא יכול להיות שפציעה ממחבל באה על חשבון הסבל מהנאצים. אמרו לי שלא הבנתי טוב", סיפר ספיבק לעיתונאי שלמה אברמוביץ' מ"ידיעות אחרונות" שסיקר את הפרשה. "הנאצים הרגו לי את המשפחה, המחבל לקח לי את השמיעה ועכשיו החוק והביורוקרטיה פגעו לי בנשמה ולקחו ממני את שארית הכבוד". בנוסף לדבריו המצמררים של ספיבק, נודע לי שגם הורים שכולים שאמורים היו לקבל פיצוי נאלצו לוותר על הקצבה של ניצולי השואה. לא האמנתי למשמע אוזניי.

ספיבק ביקש עזרה מחברי כנסת ומשרים, ללא הועיל. כשהגיע למשרדי החלטתי למצות את כל האמצעים כדי לעזור לו, ובעקיפין גם לאחרים. פניתי לעזרתה של ועידת התביעות בישראל, וביקשתי שאם בסופו של דבר המדינה לא תאשר כפל קצבאות, יאפשרו לו לקבל קצבה מקרן סעיף 2 של ועידת התביעות. יו"ר ועידת התביעות, חיים הולר, הבטיח לעשות את כל אשר יהא בידו על מנת לסייע; ואכן הוא השיג אישור מזורז לקצבה נוספת של חמש מאות מארק בחודש.

בו בזמן פניתי לחבר הכנסת שבח וייס ולפוליטיקאים נוספים. הייתי בטוחה ששבח וייס, הידוע ברגישותו המיוחדת לנושא השואה, ישמח לפעול לקידום העניין. ואכן, כחודש לאחר תחילת פעילותי, באוגוסט 1998 צפיתי בערוץ הכנסת, וראיתי את חבר הכנסת וייס נואם בנושא. התרגשתי מהתמיכה המתגבשת. בסופו של דבר, הצלחנו להוביל שינוי במצב, אולם מי יודע כמה אנשים קופחו וכמה הורים שכולים נאבקו לחינם בממסד, כדי לקבל את התשלום המגיע להם.

אהבת? דרג!
פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 41-45, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.