יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 45 | חלק א'

הפרלמנט הגרמני אישר הקמת קרן בשם "אחריות, זיכרון ועתיד" בחודש יולי 2000. הקרן, בסך עשרה מיליארד מארק, יועדה למתן פיצוי חד פעמי לניצולי שואה שהועסקו בעבודות פרך או בעבודות כפייה תחת השלטון הנאצי. האישור לא היה מובן מאליו. ארגונים רבים למען זכויות ניצולי השואה היו מעורבים במשא ומתן, וגם אני ניסיתי לסייע בעניין ועודכנתי בהתקדמות התהליך דרך הקשרים הענפים שלי בגרמניה.

בשלב זה ההליכים לקבלת הפיצוי החד פעמי כבר היו פשוטים יותר מבעבר; מי שראה את עצמו זכאי לפיצוי יכול היה לשלוח בדואר טופס, וכעבור זמן מה לקבל תשובה. הטופס היה פשוט יותר, אך עדיין דרש מילוי פרטים רבים באופן מדויק ומקצועי. הדיווחים על התקדמות המשא ומתן להקמת הקרן יצרו עניין רב, ורבים מלקוחותיי הוותיקים פנו אליי וביקשו, מקצתם אף התעקשו, שאייצג אותם בנושא.

בשל רגישות העניין יצרתי מנגנון המאפשר לכל נרשם לסגת מהתחייבויותיו כלפיי כמעט עד הרגע האחרון. למרות זאת, אלפי לקוחות, ותיקים וחדשים, העדיפו להפקיד בידי משרדי את הטיפול בבקשות, בידיעה שטיפול מקצועי עשוי להגדיל משמעותית את סיכוייהם לקבל את הפיצוי החד פעמי מהקרן. מי שנרשם דרכי ידע, שבמקרה של דחיית בקשתו הוא יקבל ייצוג בערעור באמצעות עורכי הדין שבמשרדי, שצברו שנים של ניסיון מול הגופים הרלבנטיים בגרמניה.

למען הסר ספק, ועל מנת לנהוג בהגינות המרבית, ציינתי בפני כל נרשם כי הבקשה לקבלת הפיצוי אינה מחייבת מעורבות מתווך, וכי יש אפשרות להתחיל בהליכים באופן עצמאי.

"לא משנה היכן תהיי ומה תעשי – את לעולם תמשכי אש", נהג לומר לי האסטרולוג אילן פקר. וכרגיל, הוא צדק. גם בסיבוב הזה נכונו לי הפתעות. ביום שגרתי אחד עברתי על ערימת הדואר שהגיעה למשרד והבחנתי בטיוטת מכתב שהיה ממוען אליי. חלק מהמכתב היה מודפס, וחלקו האחר עמוס בהערות שנרשמו בכתב יד. בכל מקרה, לא היה ברור מי הוא הכותב ומה מטרתו. "מעניין איזה קשקוש העבירו אליי בטעות", מלמלתי. שטף העבודה לא אפשר לי להקדיש תשומת לב מיוחדת למכתב המוזר. התעלמתי ממנו, והשלכתי אותו לפח בקוצר הרוח האופייני לי.

רחלי, אחת מעובדות המשרד, שידעה שלפעמים אני חותכת עניינים מהר מדי, לטוב ולרע, ראתה את המכתב מונח בפח. בלי לחשוב פעמיים הוציאה אותו והחלה לקרוא.

"אה", אמרה רחלי, "אחד הקשישים שלנו ודאי התקשה להשלים את המכתב ושלח אותו כמו שהוא".

רחלי החליטה לשלוח את המכתב למספר הפקס שצוין בראש העמוד, והוסיפה בתחתית את המילים הבאות: "לכבוד האדם ששלח את המכתב, אנא השאר את שמך, או מספר תעודת הזהות שלך, או מספר התיק במשרדנו, כדי שנוכל לאתר את הפרטים ולדעת במה מדובר. בתודה ויום טוב".

ברגע שבו ניגשה רחלי למכשיר הפקס כדי לשלוח את המכתב, עבר לידה גיל, אחד מעובדי המשרד. "יפה, שימי לב", עצר גיל את רחלי ופנה אליי בריכוז מוזר, "הפקס הזה הגיע אלייך בטעות. כאן כתוב שהשולח הוא אורי יעקב, והוא מפנה את המכתב לעורך דין החבר במרכז הארגונים".

פניו של גיל עטו ארשת חשדנית, ולא הבנתי מדוע. לי השמות לא אמרו דבר, וביקשתי ממנו הסברים. גיל סיפר לי שאורי יעקב הוא הדובר ועורך הביטאון של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, וכי המכתב מופנה לעורך דין ידוע, גם הוא חבר במרכז, אשר השתתף במשא ומתן על קרן הכפייה וקיבל שכר טרחה של עשרות אלפי דולרים.

למעט פרטים חדשים אלה, לא ידעתי דבר וחצי דבר אודות שני האדונים. הסקרנות החלה להתעורר. הצעתי לגיל לחפש את המעטפה שבה הגיע המכתב, אולי שם נמצא רמזים. לאחר כמה דקות איתרנו את המעטפה. היתה זו מעטפה של המוסד לביטוח לאומי בתל אביב. על גב המעטפה צוין: "המכתב הגיע בטעות לביטוח לאומי".

בשלב זה הסקרנות הפכה לחשדנות. עברתי שוב על המכתב, הפעם בעיון רב ובניסיון לגלות גם מה שנכתב בין השורות. ניסיתי להבין כיצד העניין התגלגל לפתחי, וכיצד אני קשורה לסיפור. גם לאחר קריאה מדוקדקת וארוכה למדי, הנסתר היה עדיין רב על הגלוי. נראה כי המכתב חובר על ידי אותו אורי יעקב, והנמען היה עורך הדין שהתבקש לאשר את תוכן וניסוח המכתב. המכתב כלל משפטים כמו "מן הראוי יהיה שלא תיגזל ממני כבשת הרש", ו"אין הצדקה לתשלום שכר כלשהו".

מהעובדה שהמכתב היה ממוען אליי ומתוך הקשרם של המשפטים הספורים שהיו ברורים, ניחשתי שמדובר בסוג של תלונה הקשורה לשכר הטרחה שאני גובה מלקוחותיי. משהו פה מסריח עד השמיים, אמרתי לעצמי. החלטתי לעבור לשלב האקטיבי של החקירה הקטנה, ונשבעתי למצות אותה עד תום.

ביקשתי מגיל להתקשר למרכז הארגונים. הוריתי לו להציג את עצמו כאדם המבקש ייעוץ. ביקשתי ממנו לספר שהוריו פתחו אצלי תיק במטרה לקבל פיצויים, ושהוא אינו יודע אם עליו לשלם לי את שכר הטרחה או לא. גיל ניהל את השיחה במקצועיות ובאמינות. במרכז הארגונים הפנו אותו מיד לאורי יעקב. ובנקודה זו הבנו שאנחנו בכיוון הנכון.

גיל התקשר לאורי יעקב, וזה שמח לקבל את פנייתו. "תראה, אני מתכוון לעשות מזה תחקיר. אני עובד על תחקיר בטלוויזיה על כל ההונאה שהיא עשתה פה", סיפר יעקב והמליץ לגיל, "אל תשלמו. אנחנו ניאבק בצורה כזו שהיא לא תעז לבקש את הכסף".

גיל מיהר לעדכן אותי בפרטי השיחה. "הוא נשמע לי אדם אובססיבי", הוסיף. "אני עדיין לא מבין בדיוק מה מניע אותו, אבל אין ספק שמאבק חדש ניצב בפתח. לפי תחושת הבטן שלי, יעקב ינסה להסית את כל לקוחותייך לא לשלם לך שכר טרחה", אמר גיל.

בשיחה אחרת עם גיל חזר יעקב על מטרתו: להרוס אותי, על שום היותי גנבת, רמאית ונוכלת. עוד סיפר לגיל על הכתבות שהוא מארגן באמצעי התקשורת, והפציר בו להתראיין בשם הוריו. למשמע בקשה זו גיל נסוג, בטענה כי הוריו מסרבים לשתף פעולה. יעקב התעקש, והציע שגיל ידבר עם כתבים ללא קשר להוריו, אך כמובן, גם להצעה זו גיל סירב.

ניסיתי להבין מהיכן נובעת הרשעות. משרדי לא גבה שכר טרחה גבוה יותר ממשרדים אחרים שפעלו בתחום. כמה מהם אף גבו שכר טרחה גבוה בהרבה. לקוחות הגיעו אליי מרצונם החופשי לאחר סדרת תקדימים חוקתיים שהשגתי בתחום הפנסיה הסוציאלית, ומשום שהשגתי פנסיה עבור אנשים שבקשתם נדחתה כאשר פעלו לבד או באמצעות גופים אחרים. לא רק זאת, אלא שכל אחד מלקוחותיי היה זכאי לבטל את תיקו בכל שלב ולא להיות מחויב בשכר טרחה כלשהו. הייתי משוכנעת שאני מפעילה עסק הגון לחלוטין. בנושא כל כך רגיש, מצפוני לא היה מאפשר לי לפעול אחרת.

לאחר זמן קצר התבהרה התמונה. אורי יעקב, שהיה גם עורך ביטאון ניצולי השואה "מזכר", שלח אליי רשימת שאלות נוקבות, וביקש תגובה מיידית. יעקב היה בטוח, כנראה, שזו הפעם הראשונה שאני שומעת את שמו. אבל אני הייתי מוכנה. ידעתי שכוונותיו אינן טהורות, וכי אין מדובר בתחקיר עיתונאי אובייקטיבי.

עתה גם הבנתי שהמכתב שהגיע אליי בטעות היה הבסיס להכנת כתבה משמיצה. את נסיבות הגעת המכתב אני יכולה לייחס רק לאצבע אלוהים וכעוד אחד מהנסים שקרו לי. אחרת, איך קורה שמכתב שהיה מיועד לעורך הדין מגיע בטעות בפקס לביטוח הלאומי, ושם אחד הפקידים העסוקים טורח להכניסו למעטפה ולשלוח אותה אליי? אלמלא מקריות מוזרה זו, לא הייתי יודעת מראש על הקמפיין המרושע שיעקב וחבריו מתכננים נגדי. הייתי עלולה לחשוב שהשאלות שהציג בפניי מרכז הארגונים הן אמיתיות ואינן קשורות לפעולה מכוונת כלשהי.

כעבור זמן קצר פורסמה ב"מזכר" כתבה ענקית נוטפת ארס תחת הכותרת "כמה מיליונים מרוויחה יפה גולן מכספי הפיצויים של עובדי הכפייה?" בכתבה, מאת אורי יעקב, צוטט מכתבו של ניצול השואה מאיר ברזילי, הדורש ממני "לוותר על שכר טרחה אשר אין הצדקה לשלמו". במכתב של ברזילי זיהיתי משפטים מוכרים, כמו "מן הראוי יהיה שלא תיגזל ממני כבשת הרש, אותה אני מקבל בערוב ימיי". אותם משפטים שהופיעו במכתב המשובש שחובר על ידי יעקב עצמו.

הכתבה ב"מזכר" עוררה הדים רבים בקרב ניצולי השואה. אלה שהכירו אותי מקרוב הביעו כעס וטענו שנעשה לי עוול נוראי.

אהבת? דרג!
פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 41-45, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.