יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 47 | חלק ב'

המשך מחלק א' של פרק 47.

בדצמבר 2013, לקראת אישור החוק, כתבה אליי האנלורה קראפט: "בגלל האחריות ההיסטורית המיוחדת חשוב לי במיוחד, כי יושג ביטחון סוציאלי משופר בעת הזקנה על ידי ההרחבה של התשלומים הרטרואקטיביים למועסקים בעבר בגטו על פי החוק לתשלום קצבאות בגין עבודה בגטו. […] אני מאוד מקווה, כי אחרי קבלת ההחלטה בבונדסראט […] תטפל ממשלה פדראלית חדשה במהרה בעתירה".

ואכן, לאחר המשא ומתן הקואליציוני בגרמניה והרכבת הממשלה החדשה, הוגשמה המטרה. עם תחילת 2014, התבשרנו על הניצחון. התיקון לחוק אושר סופית, תחושת ההישג היתה כבירה. מעגל נוסף נסגר והושלם, סופו של מהלך שנמשך עשרים ושלוש שנה, משנת 1991.

זאת היתה מלחמה כמעט סיזיפית נגד קיבעון ביורוקרטי, נגד קריטריונים שרירותיים וסעיפי חוק יבשים. מולם ניצבו סיפורים של אנשים חיים ונושמים, של מי שעברו את הנורא מכל ושרגשותיהם נשכחו מאחור.

אני מודה, לאורך השנים העניין המקצועי שלי בנושא היה לאישי, מאוד אישי. הכרתי את סיפוריהם של הזכאים לפיצוי, קשרתי איתם יחסים אישיים והרגשתי שאני נאבקת למען מטרה שהיא לא רק כספית אלא גם עקרונית, למען הכרה בעוול ועשיית צדק. יש מי שהיו מתקשרים אליי כל שבוע. מתעניינים מה המצב, ולעתים גם מבקשים אוזן קשבת ושביב של תקווה.

רבים מהניצולים חיים במצב כלכלי קשה, את מוראות המלחמה לא ישכחו לעולם, והמעקב אחר הפעולה המתמשכת בגרמניה עניין אותם מאוד. עדכנתי, דאגתי לחזק את ידיהם. לכולם אמרתי, "אל דאגה, בסוף ננצח". נתתי את התקווה שלא היתה תקוות שווא, משום שגם אני האמנתי שבסוף נצליח ואכן קיימתי את הבטחתי.

כמו בת משפחה שמספרים לה הכול, הייתי מקשיבה, שומעת את הסיפורים. סיפורים מהעבר הרחוק, כמו גם מצוקות, צרות יומיומיות והתקווה לקבל כסף, כדי להצליח לחיות בכבוד את השנים האחרונות. זה היה מטען רגשי כבד. נקשרתי אל אותם ניצולים שיושבים בבית, ילדיהם עסוקים במירוץ החיים והפרנסה, והם נותרים מעט בודדים ורוצים לחלוק את אשר על לבם. הם דיברו, אני הקשבתי, התפללתי לאלוהים שלא לאכזב אותם, ביקשתי גם מאמי את העזרה למענם.

והנה הגיע היום שבו הכול מאחורינו והטלפונים שמגיעים למשרד מלאים בחיוכים. מצלצל אליי ניצול, בן תשעים וארבע, "קיבלתי את המכתב, יפה", הוא אומר בקול איתן. "עכשיו אזכה לקבל את הכסף?"

ובחיוך רחב אני אומרת, "אתה נולדת ב-1920, והקול שלך נשמע צלול כמו של בן עשרים. בוודאי שתזכה".

היו רגעים קשים, רגעים שבהם כמעט הרמתי ידיים. עשרים ושלוש שנה הן פרק זמן ארוך, אולם כשיוצאים למאבק לא מתכננים מראש כמה זמן הוא יימשך. בלי להרגיש, הזמן חלף והגענו לאן שהגענו. הלכתי עד הסוף, השלמתי את המשימה, ובדרך נגעתי שוב בעצב רגיש וחשוף של החברה הישראלית. אפילו היום, שישים ותשע שנה לאחר תום המלחמה, הפיצויים מגרמניה הם נושא רגיש המעורר מחלוקות, מחוץ וגם מבית.

גם בישראל היו מי שאמרו שאני מנסה לרמות את הלקוחות, מעניקה תקוות שווא, מובילה מאבק חסר סיכוי. אבל אני נלחמתי, ייצגתי בבית משפט בלי להיות עורכת דין, פעלתי לפי תחושת צדק בסיסית. נלחמתי בלי פחד.

האמונה בחשיבות המטרה והמאמץ המתמשך והממוקד הובילו למימוש חקיקה שרבים טענו שהיא בגדר הבלתי אפשרי. רק לאחר שהוגשמה המטרה, הצטרפו גם חסרי האמונה אל החגיגה ורבים מיהרו לשמוח ולהתגאות בהישג שהם כלל אינם אחראים לו. אולם אני יודעת מי ליווה את המהלך כולו, מתחילתו ועד סופו, ברגעים של היסוסים ושל קשיים, ברגעים שבהם חריצות, אמונה ודבקות במטרה הובילו אותנו בבטחה.

חקיקה זו היתה סגירת מעגל נוספת בעבורי, משמעותית וחשובה, במיוחד לאור הידיעה כי שעון החול של חיי הניצולים הולך ואוזל.

מעגל נסגר, אך טרם נאמרה המילה האחרונה וייתכן כי מעגל חדש ייפתח בקרוב. נושא רגיש שנידון זמן רב, וללא התקדמות, הוא פיצויים לילדי הניצולים. ילדי הדור השני סובלים מהשפעות מצטברות של הטראומה שחוו הוריהם. רבים פנו ופונים אלינו, מרחבי העולם, מבקשים שנטפל בנושא וייתכן כי כעת נכונה השעה.

אהבת? דרג!
פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 46-50, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.