יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 49 | חלק ב'

המשך מחלק א' של פרק 49.

הבחור התבונן בי בסקרנות. "האמת", אמר במבוכה, "אני לא יודע מאיפה באתי. אני עושה מצבות, את רואה, הנה האוטו שלי פתוח כאן, פשוט החניתי אותו כאן בדרך לעבודה וראיתי אותך. אני לא יודע למה באתי לפה". אבל אני ידעתי היטב למה הוא בא וגם מי שלח אותו. הגיע הזמן שאחליף לאמי את המצבה. וכך גם עשיתי.

פעם אחר פעם קיבלתי הוכחות לכך שהבקשות שאני מפנה לאימא נופלות על אוזן קשבת, עד כמה שהדבר יכול להישמע לא הגיוני. "אימא", ביקשתי יום אחד על הקבר, "בבקשה תעשי שיקרה משהו לצחי, שישבור רגל, שיקרה לו משהו". זו היתה בקשה מוזרה אך הכרחית באותה עת.

צחי הוא בנו של אחי אלי. מורשת הקרב של גולני וסיפורי הלחימה שנשמעו בבית השפיעו על שלושת בניו, וכולם שירתו כלוחמים בגולני. שבע שנים קשות ורצופות נמשך השירות הסדיר של שלושתם, ובמשך תקופות ארוכות שהו שני ילדים בו בזמן בלבנון. באותם ימים, תחילת שנות התשעים, לבנון רותחת, חיילים נהרגים ונפצעים, ואנו, בני המשפחה, משתגעים מדאגה ומסתפקים במעט מאוד מידע אודות מצבם של החיילים.

צחי היה לקראת סופו של קו שבמהלכו נהרגו תשעה חיילים מהגדוד שלו, ויתרה מכך, ידוע לכול שסוף ותחילת קו הם התקופה המועדת ביותר לפורענויות. אחי אלי הצליח להבין, בין השורות, בשיחת טלפון קצרה ומהירה, שצחי מתאמן לקראת פעולה מיוחדת בשבוע האחרון של הקו. בדיעבד הבנו שהיה זה צוות לוחמים מיוחד שהתכונן לפעולה בעומק השטח, באחת הערים בדרום לבנון.

אלי הוצף בתחושות בטן מבשרות רעה, עין ימין שלו רטטה בחוסר שליטה, וגם שלי. שנינו הבנו שמדובר בסכנת חיים ולא יכולנו לעשות דבר. הפעולה היתה מתוכננת ליום ראשון וביום שישי שלפניו, בשעה ארבע אחר הצהריים, הלכתי לבית הקברות.

ישבתי לצד הקבר וממש שוחחתי עם אימא.

"אימא, צחי יוצא ללבנון ואני מרגישה ממש רע, גם אלי מרגיש רע. אם צריך לקרות משהו, אז תעשי שתישבר לו הרגל. שיהיה אפילו חולה וירגיש רע, העיקר שלא יצא לפעולה. שיקרה לו משהו לילד, העיקר שלא ימות".

היה זה חודש אוגוסט, ימים של קיץ חם ומהביל ובשבת בערב ישבנו יחד אצל אלי על הגג. ואז הגיעה שיחת טלפון. צחי אומר שהוא חוזר הביתה, מוקדם מהצפוי. נשמנו לרווחה, הבנו שהפעולה בוטלה. והסיבה? באמצע הקיץ מזג אוויר חריג וקיצוני, גשם רצחני וקור עז, ערפל ותנאי ראות קשים. בדרך כלל מזג אוויר אינו סיבה לביטול פעולות, אבל הפעם היה מדובר במצב חריג המסכן את חיי הלוחמים. שוב, לא האמנו שזה קורה, אבל היינו מאושרים מאוד. גם הפעם אימא לא אכזבה, ואפילו מצאה דרך הרבה יותר אלגנטית מלשבור לצחי את הרגל.

בפעם אחרת הגעתי לבית הקברות עם סמדר, בתה של אחותי, אשר חלתה במעין פריחה מוזרה בפניה. מיטב הרופאים לא הצליחו להתמודד עם מצבה וסמדר היתה אובדת עצות. על פני העור לא נראו סימנים בולטים, אבל היא סבלה מתחושת גירוד קשה. הרגשתי שכדאי ללכת לבקר את אימא שלי. "סמדר, זאת סבתא שלך", אמרתי לה, "בואי נבקש ממנה ברכה ומרפא, אולי זה יעזור".

אהבת? דרג!
פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 46-50, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.