יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 49 | חלק א'

האזינו לפרק מספר 49 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

אור אחד מוסיף ומלווה אותי תמיד באמונה ובכוח. אמי המנוחה שומרת עליי בכל אשר אלך. הקשר עם אימא עמוק, מיוחד במינו, מעצים ומחזק. אני משוחחת עם נשמתה, שואלת שאלות, והיא תמיד עונה, בדרך זו או אחרת. אני יכולה לומר "אימא, תוכיחי לי, בואי אליי בחלום". ובלילה אחלום ואקבל את התשובות שחיפשתי. היה בוקר שבו התעוררתי מנגיעה בכתף, "קומי, בתי", שמעתי את אימא אומרת, והרגשתי את הנגיעה היטב.

אני מאמינה רק באדם אחד, באימא. אמונה שהוכיחה את עצמה מעל ומעבר. פעמים רבות אני חשה שאני ממשיכה את שליחותה ואת דרכה, כאילו באתי לעולם כדי לתקן ולסייע לאנשים. לא פעם אני מספרת לאימא את בקשותיהם של אנשים אחרים, לרפואה, לשלום בית, ואימא נענית.

הסימנים שאני מקבלת ברגעים גורליים, חשבון הבנק שהיה זהה למספר תעודת הזהות של אימא, אלה יכולים להיחשב בלתי הגיוניים, ויש מי שהיו מבטלים בזלזול את האמונה בהם. אבל בעבורי אלו עובדות פשוטות, עולם שריר, חי וקיים. אין טעם לחלוק על הדברים.

לפני מותה אמרה לי אימא, "דעי לך בתי, כמו שאמי היתה לי, כך אני אהיה לך. תבואי אליי לקבר ותבקשי". ואכן, את הקבר שבבית הקברות קריית שאול בתל אביב אני פוקדת דרך קבע.

כאן, ליד הקבר, קרו לי כמה דברים מופלאים שגם להם אין הסבר הגיוני. באחד הימים הגעתי אל בית הקברות כהרגלי בשעת בוקר מוקדמת, בין שש לשבע בבוקר. באותן שעות המקום שומם מאדם ויתרה מכך, נהגתי להגיע מכניסה אחורית שהיא קיצור דרך, כך שאיש לא יכול היה לראות אותי. התבוננתי בקבר ובראשי חלפה המחשבה שבאמת הגיעה העת לשפץ ולהחליף את המצבה.

איזו בת רעה אני, נזפתי בעצמי, איך יכול להיות שלכולם אני עוזרת, ולאימא שלי לא החלפתי מצבה. הרי המצב שלי מאפשר לעשות זאת, ובכבוד. לא הספיקה המחשבה לחלוף ופתאום נעמד לצידי בחור צעיר, נחמד ויפה תואר, התבונן שניות אחדות בקבר של אימא ושאל, "יכול להיות שאת רוצה להחליף את המצבה הזאת?"

"רגע, מאיפה באת? מהיכן צצת פתאום?" שאלתי נדהמת כולי. הרי המקום שומם מאדם, ומהיכן מופיע צעיר ונחמד, ועוד קורא מחשבות?

אהבת? דרג!
פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 46-50, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.