יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 5

האזינו לפרק החמישי בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

בתחילת שנות החמישים עברנו לגור בצריף בשכונת כפר שלם בדרום תל אביב. צריף מספר 282, בכתובת ללא רחוב, בשכונה שהיתה מעברה לכל דבר ועניין. השכונה הוקמה לאחר מלחמת העצמאות על חורבות הכפר הערבי סלמה. עולים חדשים שוכנו במבני הכפר הריקים ובהמשך הוקמו מסביב צריפים, מבנים ארעיים ופתרונות סניטציה מאולתרים. כפר שלם היתה למוקד של עוני ומצוקה וסבלה מהתעלמות, מהזנחה ומהפקרה של הרשויות. אנו, הילדים, חיינו בתוך מגרש המשחקים המתוק והמשעשע של הילדות מצד אחד, ומהצד האחר נחשפנו לפשע, להזנחה ולחיים של מצוקה ומחסור.

לצריף בכפר שלם היה גג מפח. בלילות הקפואים, היה מכה הגשם ללא רחם על אותו גג ארור, בצלילים מונוטוניים, אפורים ועוכרי שלווה. טיפות הגשם דלפו בהתמדה לתוך ביתנו, מציירות פסים ארוכים, כחמשות תווים שעליהן מתנגנת בלדה עצובה, מייגעת באורכה. רבים מתושבי השכונה גרו במבנים ארעיים שכאלה, ללא מטבח וללא שירותים. אלה היו משותפים ואת כל פעולות היומיום ביצענו במשותף עם שכנינו.

הרצון לחמוק מלפיתתו הקשה של העוני, יצר בעבורנו, הילדים, מרחב חופשי, לעתים פרוע, וגדוש בהומור ומעשי קונדס. על אף העוני, היינו משפחה עליזה. באותם ימים לא היתה טלוויזיה, לא היו חוגים, אף ילד לא ישב ושיחק לבד במחשב כל היום. חיינו יחד, שיחקנו, הסתובבנו, עלצנו. ביתנו היה מלא חיים ופעילות. ששת הילדים: רוזי, רינה, עזרא, יפה, אלי ואברהם, לכל אחד היתה ההברקה שלו, האפיון המיוחד והטריקים האופייניים. הוריי התמודדו עם שלישיית בנים מיוחדת במינה. אחי עזרא היה מופרע ושובב אך גם מנהיג, אלי היה אציל ועדין נפש, ואברהם היה בתפקיד הילד הקטן שכולם דואגים לו ומטפלים בו.

חיי היומיום בשכונה היו מעניינים, לעתים עד כדי סוריאליזם צרוף. מדיניות השיתוף של מטבח ושירותים, פונקציות שאיש אינו יכול בלעדיהן, הולידה לא רק חוסר נוחות אלא גם צחוקים ומקרים משעשעים למכביר. בין התושבים היתה אחווה וקרבה, ומעורבות בלתי הגיונית זה בחייו של זה. כשהיה פורץ ריב בין בני משפחה, חברים או שכנים, השתתפה כל השכונה באירוע. התושבים היו יוצאים מביתם, מצטיידים בכיסא, לפעמים כיבוד, ומתיישבים לצפות במחזה, ממש כמו בתיאטרון או בקולנוע. צעקות וגידופים, חילופי מהלומות ואגרופים, לפעמים אפילו נשלפו סכינים. על כל אלה השקיפו השכנים ברוב עניין ודעת, לפעמים הוסיפו פרשנות, פעמים מחאו כפיים.

חינוך ילדים בסביבה בעייתית כל כך היה אתגר מורכב, ואמי עמדה בו בהצלחה, בלי קורס להורות, עם הרבה תבונה ותושייה. האתגר הגדול היה אחי עזרא. תעלולן וקונדסן מלידה. כשהחל להתבגר, התחבר עזרא לקבוצה מפוקפקת של נערים. אימא, על אף שלא שלטה בעברית ולא ידעה קרוא וכתוב, הצליחה לדעת כל מה שקורה בחיינו, גם אם איש לא סיפר לה. היא הבינה כי מדובר בהשפעה רעה ומסוכנת, והחליטה להרחיק אותו מהם.

ראשית, רצתה אימא לדעת מה בדיוק קורה עם אחי. לשם כך גייסה אמצעי ריגול ומודיעין. בכניסה לבית הקולנוע היחיד בשכונתנו, מקום הבילוי שאליו הלכו כולם, עמד דרך קבע איש, מוכר גרעינים וממתקים. איתו הגיעה להסדר מיוחד: "אני משלמת לך, אתה אומר לי עם מי הוא נכנס לקולנוע, עם מי יצא ולאן הלך". וכך היה. עמדת המודיעין של אימא סיפקה את המידע והיא ידעה היטב עם מי בילה עזרא את הערב. כשהיה חוזר הביתה בשעות מאוחרות, לא פנתה אליו אימא בטענות ישירות. היתה ממתינה שיעבור הלילה, ובבוקר אומרת לו, "עזרא, מה יהיה הסוף? אתה לא נותן לנו לישון בלילה. כל הלילה אתה רק מדבר. עם מי רבת? רבת עם ג'נו? מה קרה שם עם ג'נו? היית איתו?"

אחי השתגע. ממצב כזה אין לאן לברוח. אימא יודעת הכול, שומעת הכול, הוא מדבר מתוך שינה. הרי אין לו מקום אחר לישון בו. מדובר במצב יותר גרוע מחיים תחת מצלמת האח הגדול.

בפעם אחרת יצא אחי בערב ואמר לאימא, "אני הולך לגדנ"ע".

"לך מותק. תבלה, אין בעיה", אמרה לו. אבל בתשע בלילה, כשאבא ושאר הילדים הקטנים כבר ישנים, יצאה אימא מהצריף והלכה לבדוק, האם הוא נמצא היכן ועם מי שאמר. הגיעה לאזור שבו היו מתכנסים, ומגג סמוך ראתה את עזרא חומק מהפעילות ומסתודד עם אחד הנערים הבלתי סימפטיים. ראתה וזכרה. כדי לצאת משם, צריכה היתה לעבור בסמוך אל חבורת הנערים, וכדי שלא יזהו אותה, התקפלה ושינתה צורה, כאילו היא אישה זקנה ומכופפת עם גיבנת וכך חלפה על פני הנערים. כשחזר אחי הביתה לא אמרה לו דבר. אבל למחרת, כשהתעורר, סיפרה לו בדיוק את קורות הערב הקודם, והוא, נכלם, הבין סופית שאימא יודעת הכול.

בחוכמה רבה הצליחה לשלוט בחייו, לפקח על מעשיו בלי להציק לו. וכך, אט אט, התחלפו החברים. אימא כיוונה את עזרא, שיחזור לדרך הישר, שלא יסטה ושלא יידרדר בדרך שאין ממנה מוצא.

לעתים נדירות הצליח עזרא הפרחח לשטות באימא. פעם אחת זכורה לי היטב. בבית הספר בכפר שלם היתה מסעדה שבה הגישו ארוחות מסובסדות. הילדים, כטבעם של ילדים, היו אוכלים לתיאבון אך גם משגעים את המורה לתזונה. עד שהזמין מנהל בית הספר את אימא לשיחה, משום שההפרעות והבלגאן שחולל עזרא עברו כל גבול. ואת מי מינו לתפקיד המתרגם הרשמי? את עזרא בכבודו ובעצמו. אמר המנהל, "גברת סולטן, הבן שלך עושה צרות במסעדה. הוא מתעלל במורה האחראי ומתנהג באופן בלתי נסבל ולכן החלטנו לסלק אותו מהארוחות".

תרגם אחי עזרא, "אימא, הוא אומר שחבל שאת משלמת למסעדה, אין לך מה לשלם, אני לא אוכל". הסכום אמנם היה פעוט, אך אצלנו בבית חשבו על כל פרוטה, ואימא, שמבחינתה מדובר היה בבזבוז ובחוצפה התרעמה, "אוי ואבוי", צעקה על עזרא והחלה לנזוף בו קשות, ואחר אף פנתה למנהל ואמרה, "אני אגיד לאבא שלו". משום כעסה של אימא לא חשד המנהל לרגע באיכות התרגום, וכך הצליח עזרא להערים על שניהם ולצאת מהתסבוכת בשלום.

אהבת? דרג!
פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 1-5, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.