יפה גולן: פרק 4 מתוך הספר "להאמין. להעז. להגשים"

האזינו לפרק הרביעי מתוך הספר להאמין. להעז. להגשים הנכתב על ידי יפה גולן:

עם תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, עברנו, כנתינים צרפתים, לגור בצרפת. במדינה היה עדיין ריח חריף של אנטישמיות. ביום הגעתנו נרצח אנדריי, ילד צרפתי בן שמונה שהתגורר בשכנות אלינו. אנדריי הותקף ונרצח ממש מתחת למרפסת ביתנו. חבורת פרחחים ערכה משפט שדה מהיר לאומלל. הם החליטו פה אחד כי אשם הוא, גזרו את דינו למוות, והוא נתלה על ידם.

בחודש הראשון בצרפת, איבדתי את מאור עיניי. במשך שלושה שבועות לא ראיתי דבר. הראייה חזרה אליי בהדרגה, והרופאים הסבירו לאמי שסבלתי מביטוי אלים במיוחד של מחלת האדמת. הייתי בת שלוש.

באותם ימים הצליח אבי, בעל העבר הצבאי המפואר, להשיג עבודה כאב בית במשכנו של שר המודיעין הצרפתי. שמי שונה לפיירט על מנת שיתאים לאורחות החיים בצרפת, ושמו של אחי עזרא שונה לפיירו. אלי היה אז תינוק בן כמה שבועות, ואברהם, בן הזקונים של המשפחה, נולד כבר בעיר הגדולה, כשנתיים לאחר הגעתנו.

צרפת שלאחר המלחמה הטילה עלינו אימה. על אף שהתגוררנו בסמוך לשגרירויות רבות, ליד שער הניצחון וברובע שנחשב מוגן ונוח, האלימות ומעשי האיבה לא פסחו גם עלינו. הוראות ברורות ניתנו לנו על ידי ההורים: אין לנהל שיחות חולין ברחובות ואין, בשום מקרה, לפתוח את דלת הבית לזרים. באותה עת, הפך הביטוי "יהודים מלוכלכים" לנפוץ למדי.

כמו תמיד, היתה זו חוכמת החיים של אימא אשר סייעה לנו להתמודד עם הקושי, האלימות והניכור. בוקר אחד נסענו עם אימא במטרו, והבחנו בטיפוס מפוקפק הלוטש את עיניו לעבר מחרוזת היהלומים שעונדת אמי. "ילדים, התכוננו", אמרה לנו בערבית, "תיכף אומר לכם בקול רם לרדת מהרכבת, אולם אל תזוזו, הישארו לצידי".

"יורדים!" קראה אימא בצרפתית. והנוכל ירד מהרכבת. משחזרה הרכבת לנוע, ואנחנו עליה, נשמעה קללה מבעד לחלון, "בת זונה".

לעתים, כאשר אני נזכרת בילדות בפריז, עולים זיכרונות של התקוות הגדולות שטמנה בחובה העיר הגדולה; כמשפחה מרובת ילדים זכינו בצרפת להקלות ולהטבות רבות. אחותי רוזי היתה לשחיינית מצטיינת שזכתה למלגות, ואילו עזרא השרמנטי החל לגלות סימנים של כשרון משחק. שנים רבות לאחר מעשה, אני עדיין נוטה לחשוב שאם היינו נשארים בפריז, היינו זוכים כולנו לממש קריירות מצליחות.

אלמלא מחלת האפילפסיה ממנה סבל אחי הקטן, אברהם, ספק אם היינו עולים לישראל. אולם באחד הבקרים של שנת 1949 הקיצה אמי משנתה, וסיפרה לנו כי מצבו של אחי ישתפר אם נעלה ארצה. ואכן כך היה. כמה שבועות לאחר שהגענו לארץ, החלים אחי כליל. ייתכן כי היה זה צירוף מקרים, אך גם בחלוף השנים המשכנו להאמין בתחושות הבטן המדהימות של אימא.

וכך, במקום ברחובות פריז העשירה, מצאנו עצמנו במחנה עולים בית ליד. ביתנו, או יותר נכון אוהלנו, היה חלק מאסופת אוהלים צפופים. האוכל משותף לכולם, ומדי יום השתרכו תורים ארוכים לקבלת ההקצבה היומית האישית, מדודה ומוגבלת, של לחם וריבה. רמת החיים הגבוהה אליה הורגלנו בצרפת הומרה בדלותו הרותחת של מחנה העולים.

למרות הריחות הקשים, עקיצות היתושים, הפרעושים והפשפשים שפקדו בלילות את יצוענו, הפכה החוויה עבורנו, הילדים, להרפתקה סוערת. מחנה העולים היה צפוף, רועש, מוצף בהמולה תמידית ובמשחקים אינסופיים. הדלות המשותפת, מהולה בתחושה פנימית של הגשמה ציונית, יצרה אווירת פתיחות וקרבה אותה לא הכרתי קודם. כשיצאנו לעליבות שבחוץ לא נתקלנו בפשיעה או באנטישמיות. צרפת לא חסרה לי.

כמה חודשים לאחר העלייה ארצה, עברנו להתגורר בשיח' מוניס, בבית ערבי גדול מוקף פרדסים ומרוחק מן העיר, ללא חשמל או מים זורמים, אותם נאלצנו להביא מבאר סמוכה. אני זוכרת ליל חורף קר שבו גשם זלעפות הכה בפראות כל הלילה. עם עלות השחר נפערו עינינו מול הוואדי המוצף בשיטפון אדיר, שניתק אותנו כליל מן העיר. רוזי, השחיינית המצטיינת, קפצה למים השוצפים ושחתה עד העיר, להביא לחם הביתה.

בשיח' מוניס, על העצים, גדלו להם באין מפריע פירות צבעוניים ועסיסיים. דבר זה היווה עבורנו תופעה של ממש, שכאילו ונלקחה מהזיה קסומה. נראה כי בכל ימות השנה נמצאו די פירות כדי להעלות מזון על שולחננו. תפוזים, מנדרינות ולימונים בחורף, תפוחים ושסק באביב ופרי הצבר בקיץ. הייתי בורחת לשדות וזוללת. אבי היה מעמיס על חמור כמות גדולה של פרי, ויוצא אל העיר הרצליה למכור את סחורתו.

הקשיים והמחסור בשיח' מוניס איחדו את המשפחה והפכו אותה למגובשת וחזקה. בחורף, מכורבלים תחת שמיכה אחת משותפת, הבטנו לעבר תנור הנפט, עליו היה מתחמם לאטו הלחם. היינו אוכלים שמונה, תשע כיכרות לחם ביום. רק לחם. תכופות לא עלה בידינו להשיג מוצרי בסיס נוספים. לועסים את הבצק החם, היינו מקשיבים לסיפוריו של אבא על ימיו בלגיון הזרים או משחקים יחד קלפים.

לימים הבנתי שהאושר הילדותי שמילא את חיי בשיח' מוניס לא היה מושלם, אך היתה זו אימא אשר דאגה, כהרגלה, לייפות את המציאות עבורנו. בשנה זו שונה שמי בפעם השנייה: מעתה נקראתי יפה.

אהבת? דרג!
פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 1-5, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.