יפה גולן – להאמין. להעז. להגשים / פרק 47 | חלק א'

האזינו לפרק מספר 47 בספר "להאמין. להעז. להגשים" / יפה גולן:

המאבק לתיקון חוק הפנסיה הגרמנית ביחס לעבודה בגטאות נמשך שנים ארוכות והיה כרוך בפעולות משפטיות ופוליטיות חובקות עולם. בשנת 1997 הובלתי את אישור התיקון לחוק בעבור ניצולים שעבדו בגטו לודג' או בכל גטו אחר באזור הרייך והם זכו להכרה בעבודתם כמבססת הזכות לקבלת פנסיה. אולם המשכתי לפעול כדי שכל מי שעבד בגטאות, ללא יוצא מן הכלל, יוכל לקבל פנסיה סוציאלית באופן שוויוני וצודק. התהליך היה ארוך, מורכב ומורט עצבים. רבים לא האמינו שקבלת התיקונים שדרשנו היא בגדר האפשרי. אבל דבקתי בפעולה, משום שהאמנתי שאני בדרך הנכונה.

העבודה על החקיקה התבצעה באופן קפדני ומסודר, כמנהגם של הגרמנים, ובדרך התמודדנו עם לא מעט מהמורות וקשיים. פגישה אחת שהתקיימה בגרמניה, זכורה לי היטב. עורך הדין שלי הביא לפגישה מתורגמנית, כדי להיטיב להסביר לי עד כמה הסיכוי קלוש ושכדאי שאהיה מוכנה לוויתור סופי ומוחלט לאחר הדיון הבא הצפוי לנו.

"חכה", אמרתי לו. התקשרתי לאילן פקר, האסטרולוג הצמוד שלי, ושאלתי אותו. "אילן, מה אתה אומר שיקרה בדיון המתוכנן לעשרים ושלושה בחודש". "יאשרו את הבקשה", ענה ללא היסוס. באותו רגע החלה עיני השמאלית לקפוץ קלות, סימן לבשורות טובות.

"שלח את המתרגמת לדרכה", אמרתי לעורך הדין. זה נותר המום במקצת אך עשה כדבריי. תחזיתו של אילן ותחושות הבטן שלי התגשמו, כמו תמיד.

בשנת 2007, כחלק מהתהליך הפורמלי, הגיעו לישראל נציגי מערכת החוק הגרמנית, מי שאמונים על אישור החוק והסדרתו, כדי לגבות עדויות ולאסוף חומרים עובדתיים. למעשה, במשך כמה ימים פעל בית משפט גרמני מאולתר על אדמת ישראל. אל דיוני בית המשפט הגיעו נציגים של הביטוח הלאומי הגרמני, דיפלומטים מהשגרירות הגרמנית, היסטוריונים ומשפטנים, עיתונאים, ניצולי שואה ובני משפחה.

היו אלה ימים בלתי נשכחים. מול בית משפט גרמני, על אדמת ארץ ישראל, הופיעו עשרות עדים, נשים וגברים שסיפורי חייהם הם עדות מדממת לזוועות המלחמה. מתן פיצוי הולם לסבלם עמד בראש מעייניי.

איך מופיעים בבית משפט עם האנשים האלה? שאלתי את עצמי. ידעתי שבעבורם מתן העדות יהיה מלווה בפחד ובהתרגשות, והחלטתי לסייע ככל יכולתי. ליוויתי אותם לכל אורך התהליך, היו מי שלקחתי אותם, פיזית ממש, מביתם לבית המשפט. הסיטואציה היתה מורכבת. הדיונים הארוכים הולידו לא מעט רגעים מטלטלים ומרגשים. הילדים, ילדי הדור השני, התלוו להוריהם. היו מי ששמעו לראשונה בבית המשפט סיפורים קשים שבבית איש לא סיפר, והגיבו בהתרגשות רבה, בבכי, בצער ובתדהמה.

סוף סוף יכולים הניצולים להוציא את מה ששמרו בלבם שנים כה רבות, חשבתי. היו רגעים שבהם לא ראיתי מולי קשישים, ראיתי ילדים קטנים.

באולם נכחו היסטוריונים גרמנים המתמחים בשואה. בסיועם, הורכבו מחדש חלקים של פאזל ישן. מאחת העדות ביקש ההיסטוריון בהתרגשות שתחזור שוב על שמה ועל שם עיר הולדתה, ואז אמר "שני אנשים מהעיירה שלך נשארו בחיים, את ואחותך, נכון?" ואכן, רק היא ואחותה שרדו, אך אחותה נפטרה בינתיים.

בעדינות שאל ההיסטוריון, האם תהיה מוכנה לתת עדות מורחבת, לספר חלקים אבודים של ההיסטוריה שהיא האחרונה והיחידה שמכירה אותם. אותה אישה היתה אם שכולה וגם סבתא שכולה, והיא הסכימה להרחיב ולספר כל שהיא יודעת, למען הדורות הבאים. "אני חיה למען האחרים", אמרה לנו.

אחד העדים סיפר את קורות חייו בגטו, ותיאר התרחשות שבה חצה את הגדר בניסיון לברוח אך נתפס. באותו רגע סובב ההיסטוריון את המחשב הנייד שעל שולחנו ואמר, "אדוני, האם זה אתה בצילום, כשניסית לברוח?" למרבה התדהמה, באותו צילום נראה ילד קטן היצוק בדמותו ובתווי פניו של הגבר יפה התואר שישב באולם, המתקרב לשנתו התשעים. הדמיון היה ברור והתרגשות רבה אחזה בכל הנוכחים.

באולם בית המשפט היתה אווירה מיוחדת. השופט וכל אנשי הצוות שהגיעו מגרמניה הקפידו על יחס אנושי, סבלני, מתחשב ועדין. בין הנוכחים נוצרו יחסים ענייניים, עם תחושה של עבודת צוות. כל הצדדים פעלו ברגישות וביעילות למען בירור העניין שלשמו נתכנס בית המשפט, על אף המצב האנושי המורכב והטעון. היה זה ללא ספק אחד מבתי המשפט המוזרים והמעניינים ביותר שנכחתי בהם מימיי.

מאמצים ופעולות שנמשכו קרוב לשני עשורים התקרבו אט אט אל נקודת ההכרעה. בשנת 2009 החוק אושר. בשלב הראשוני ניתן אישור גורף למתן קצבה רטרואקטיבית לארבע שנים בלבד, החל מ-1 בינואר 2005. אולם הגשתי ערעור על כך, הואיל וכעת אף נוצרה אפליה בין מי שנרשמו בתקופות שונות.

למעשה, מתוך הסבך המשפטי נוצרו כמה סוגים של אי צדק וקשה היה להבין על מה מתעקשת המערכת הביורוקרטית עימה התמודדנו. הרי כיצד ייתכן הדבר, שלפתע נוצרו כמה וכמה סוגים של קריטריונים לפיצוי. היו מי שנרשמו בשנות התשעים ובשנות האלפיים וקיבלו פיצוי רטרואקטיבי משנת 1997. אך היו מי שנרשמו ונדחו על ידי בית המשפט עד להכרעה בשנת 2009 ואלה התחלקו כעת לכמה קבוצות: מי שקיבלו ארבע שנים אחורה, מי שקיבלו משנת 1997, מי שקיבלו חודשים ספורים, ומי שנדחו ולא קיבלו דבר.

היו אף מקרים מוזרים יותר. למשל, בני זוג, האישה נרשמה לפני אישור החוק אך קיבלה פיצוי של ארבע שנים בלבד, ואילו הגבר נרשם לאחר אישור החוק וקיבל פיצוי רטרואקטיבי משנת 1997. מהומה רבה, גילויים של אי צדק בסיסי ואי הבנה מתמשכת.

המטרה שעמדה לנגד עיניי היתה אחת: כל הנרשמים והזכאים לפיצוי צריכים לקבל את אותו פיצוי. למען קידום החקיקה, עירבנו פוליטיקאים מובילים, בגרמניה ובישראל, בהם נשיא המדינה, מר שמעון פרס, קנצלרית גרמניה הגב' אנגלה מרקל וראשת הממשלה של מדינת נורדריין-וסטפליה שבגרמניה, הגב' האנלורה קראפט.

במכתב ששלחתי לקנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, באפריל 2012, תיארתי כך את המצב: "הדבר גורם להתמרמרות וכעס ואף תחושת אפליה קשה, כאשר נאמרים דברים כגון: 'האם גם כאן עושים סלקציה?' משפט זה הינו משפט קשה, אך זוהי תחושתם של רבים מניצולי השואה".

אהבת? דרג!
פורסם בקטגוריה יפה גולן - להאמין להעז להגשים - פרקים 46-50, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.