פרק 46: יפה הבריאה איננה עוד – מתוך "ללא מורא"/ יפה גולן

בשירותים של בניין ההנהלה, עוד בטרם הגעתי לביתי, פתחתי את ברז המים הקרים ובלעתי בזעם חופן כדורי הרגעה. לבית הגעתי מרחפת, מתקשה לעמוד על רגלי. שכבתי על מיטתי, צוללת אל תוך אובדן חושים ושינה טרופה.

התעוררתי רק ביום המחרת, כאשר יואב צלצל אלי. "כל החלונות בבית המלאכה של אשתי נופצו לרסיסים," סיפר עמיתי כשהוא נסער ומבולבל, "ומה שמעניין – דבר לא נגנב משם." סיפרתי לו על האיומים הטלפוניים האחרונים שקיבלתי. הסכמנו, בלית ברירה, שככל הנראה עניין תלונתנו דלף והגיע לעבריינים עצמם, ואלה החלו להגיב. הגרוע מכול היה שלאיש מאיתנו לא היה פתרון להציע.

ערב יום הכיפורים הגיע. דקות אחדות לפני כניסת החג, נשמע צלצול הטלפון. "גברת גולן…" החזרתי את השפופרת למקומה, בטרם סיים הקול המעוות את דבריו. שמוטת כתפיים, הבטתי במראה שבחדר האמבטיה. שתי עיניים מוקפות בצללית כהה החזירו לי מבט מבוהל. בלעתי חופן כדורים, והתעוררתי רק עם סיום הצום.

למחרת בבוקר הלכתי לעבוד. כל אימת שנשמע צלצול הטלפון, נתקפתי פאניקה. לפתע הופיעו מולי פניו המוכרות של אחי. "יואב התקשר," אמר, "מצאו אותך שרועה על הרצפה, מחוסרת הכרה." הנהנתי בלאות, מתעלמת ממבטיו של אחי. "אני לוקח אותך הביתה," פקד בקצרה. נכנסתי לרכב והתיישבתי לצידו, משעינה את ראשי לאחור וסוגרת את עיני. שתקתי עד הבית.

לא הלכתי עוד לבנק. מזון כמעט שלא בא אל פי, ומשקלי ירד במהירות מסחררת. יפה הבריאה, שלא ביקרה אצל הרופאים שנים ארוכות, לא היתה עוד. מחושי לב, כולסטרול בשמים ואזהרות חמורות של רופאים, שאם לא אשנה את הרגלי, יהיה סופי רע ומר. לא פעם ולא פעמיים התפרצתי בזעם, מסרבת לספר מה עובר עלי, מתכנסת בעצמי, עד לפעם הבאה. מי שהעז לשאול לשלומי, חטף. "אני בסדר גמור, אין לי כלום. הניחו לי," הייתי נובחת בקוצר רוח. הפכתי לבלתי נסבלת. רוב הזמן הייתי בוהה, מחשבה אחת בראשי: מתי הטלפון הבא, ומתי האסון יגיע. ידעתי שאינני רוצה לחיות עוד. קודם אעשה סדר בבלגאן הנורא, ואחרי זה אמות, חשבתי. קמתי בוקר אחד, לצלילי זמזומו של האינטרקום. "מה שלום הילדים שלך גברת גולן? את שומרת עליהם?"

אהבת? דרג!
פורסם בקטגוריה יפה גולן – ללא מורא – פרקים 44-47, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *